"אבוד"

אביב, 26, סטודנט לחינוך אנתרופוסופי, פסל וצייר.

לטיפול הגעתי בעקבות קשיים מגוונים שחוויתי בהתמודדות עם החיים. קשיים שהתבטאו בהתקפי חרדה, כעס בלתי נשלט, פחד קבוע מהכל וחוסר יציבות מתמשך בקשרים הבינאישיים שלי עם הסובבים אותי.

אך מעבר לזה ובעיקר – הקשיים שלי קיבלו ביטוי פיסי מוגדר בצורת התמכרות לחומרים משני תודעה.

בהתחלה צרכתי מריחואנה בצורות שונות, וכשאני אומר התחלה אני מתכוון ל 11 שנים בערך. זה לא הפריע לי כל כך ולפעמים אפילו עזר.

זה התחיל להפריע כשעברתי מלעשן מריחואנה ללעשן נייס-גאי, מה שמוכר גם כמבסוטון או קטורת. סמי פיצוציות למי שלא מכיר את החוויה, שיהיה ברור – מדובר בסמים קשים לכל דבר. מצאתי את עצמי תלוי לחלוטין בחומר שצרכתי, ללא אחיזה במציאות, במי ומה שאני.

אבוד היא מילה טובה לתאר את מה שעבר עליי, יש עוד מילים אבל זה כבר סמנטיקה.

כשהבנתי שהבחורה שאני אוהב, שירן, עלולה לעזוב אותי בגלל מי שנהייתי, הצלחתי להחליט שאני מתחיל לשנות דברים לפני שאני מאבד אותה.

היא מצידה תמכה בי לאורך הדרך והרימה אותי מכל נפילה והיא זו ששלחה אותי לטיפול.

התחלתי להאמין  שיש אלטרנטיבה כשראיתי שהדבר שהכי חשוב לי, האהבה שלי, יכול להיעלם לי מהחיים.

אפשר לומר שמאסתי בכל הכאב והפחד שליוו אותי שנים אבל זה לא היה החלק הדומיננטי בחיפוש שלי אחר שינוי מהותי.

מתוך ייאוש התחלתי מסע של חיפוש פנימי וגדילה מודעת לפני כמה שנים, לפני שהכרתי את שירן ולפני שידעתי מה יכול להיות ממני וכמה זה נפלא. התחלתי לחפש באמת, בכל מיני מקומות מופלאים אחר מהות עמוקה יותר לחיים האלה. הטיפול היה שלב חיוני בחיפוש הזה וזינוק אדיר קדימה, נקודה שלאחריה התחלתי לעשות שימוש בתובנות שצברתי בשנתיים או שלוש שקדמו לו, במובן מסוים התחלתי להקשיב לעצות של עצמי כמו להיות בגישה של אהבה ביומיום, לא להתלונן, להוקיר תודה. דברים שהצעתי לאנשים לעשות כשהם היו בבעיות אבל לא יישמתי בעצמי. היה לי קל להגיד את זה החוצה. אבל אחרי הטיפול זה נהיה פעיל והמשיך להיות מודגש ומחודד בהמשך דרכי. בעיקר להגיד תודה על מה שיש, אתה אומר תודה וקם עם חיוך על הבוקר, זה משנה את היחסים עם הסובבים איתך, זה פותח פתח לגישה טובה. היה לי הרבה יותר קל לזקוף את הגב אחרי שהייתי אומר תודה על הבוקר. וזה עבד. וזה עובד.

פגשתי בטיפול צורות מסוימות של האדם שאני יכול להיות והפנמתי בכל ליבי שאם אני יכול להיות כזה אז אני כבר כזה בצורה מסוימת. כמו שבגרעין של עץ יש פוטנציאל להיות עץ שלם ועצום. ראיתי שביל שהיה נסתר מעייני עד אותו רגע להגשמה של פוטנציאל שתמיד ידעתי שקיים. למדתי לא לפחד מהכוח הפנימי שלי והעוצמה הטבעית שלי ולפעול ממקום של אהבה עצמית בצורה שלמה יותר.

למדתי להסתכל במראה בתור התחלה ואחר כך אפילו לאהוב את מה שאני רואה בלי שום קשר למה שזה. פשוט כי זה נראה.

כמובן ששחררתי את הכבלים מההתמכרות שלי אבל זה התגלה כדילמה הכי קטנה שהייתה שם. היו לי קונפליקטים הרבה יותר מסובכים שהחבאתי מאחורי ההרגל הזה.

הקונפליקט המרכזי היה לצמצם את עצמי, הייתי קטן, לא יכול, מאכזב, נידון לכישלון. וההרגל הזה עזר לי לשמר את התפיסות האלו. הבנתי שהתפיסות הללו של "לא יכול", "לא שווה", נוצרו בילדות, הרבה לפני ההתמכרות, יצרו הרגלי חשיבה שעליהם למעשה נבתה ההתמכרות לסמי פיצוציות שעזרה לי לצמצם את עצמי בצורה מושלמת.

היה בי רעיון כשראיתי את היכולות שליבשנים מוקדמות של החיים, הרבה פעמים חיברתי את ה לכוחות חיצוניים ממני כמו סמים שונים והאנשים שמקיפים אותי ולא משהו שנובע ממני הפנימי. היום אני יודע שהכוח נובע ממני ולא תלוי בגורמים חיצוניים. זה קיים וצריך לעשות בזה שימוש.

דרך הטיפול קיבלתי מושגים מבהירים בנוגע למה שמקשה עליי להתמודד, כשבאחת הפגישות למדתי ברגע של תובנה מזוקקת שאני כל כך מפחד מהכוח שלי עד שאני טורח שוב ושוב לכבות אותו באופן פעיל ויעיל. מאז, כל פעם שניסיתי לכבות את הכוח הזה כבר לא יכולתי לקחת את עצמי ברצינות כי היה ברור לי מה אני עושה. אם כשאני מעשן עוד באנג אני בעצם מסתתר מאחורי משהו חיצוני כי אני לא מעז להיות חזק ואם כשאני סובל מהתקף חרדה אני בעצם נבהל מהיכולות שלי, כל מה שאני צריך לעשות זה לקחת צעד נוסף קדימה ולשבור את הגלים האלו של פחד ורתיעה. למדתי על שיטות מדהימות ושימושים בדמיון מודרך בדרכים שלא הכרתי. את הבעיות שלא פתרתי עדין אני רואה בבהירות גדולה יותר וממשיך במסע החיפוש שלי דרך לימודי האנתרופוסופיה.

מסתם עוד סטלן שלא יודע מה יהיה, הפכתי לאדם שלומד להיות מחנך, עוסק באמנות ואוהב כל הזמן, כמה שיותר.