אלה, 25, סטודנטית לעיצוב והוראה.
קשה לי לחשוב על האופן שבו חייתי את חיי לפני שהתחלתי טיפול.
הייתי בטוחה תמיד, שיש לי את כל התשובות, לתחושות שחשתי, מאיפה הן מגיעות, למה ומתי זה מתקרב. בנוסף הייתי בטוחה שאני חופשיה ומשוחררת או יותר נכון, נורא רציתי להיות אחת כזאת למרות שתמיד הפחד עצר אותי.
הפחד היה משתק אותי פעמים רבות מעת לעת, היו תקופות קשות יותר היו תקופות קלות יותר. הפחד הביא עימו את הלחץ, הפאניקה, החרדה, התסכול, פוביות למיניהן, חוסר נשימה, עייפות, חוסר מוטיבציה וחשק, ויתור עצמי, ביקורת עצמית, שיפוט עצמי, ריצוי הסביבה, וכו' הזרוע עוד נטויה…
בקיצור, חייתי את חיי, בהכחשה שאני מחוברת לעצמי ברמה מסויימת ונוכחתי לגלות שאני מנותקת לחלוטין מהרגש שלי, מנותקת מרחשי הלב, האינטואיציה , האומץ, האמונה בעצמי מנותקת -מנותקת –מנותקת.
אבל אז משהו היה מרגיע אותי והייתה תחושת הקלה, אך החרדה לא איחרה להגיע שוב ושוב ולבקר בביתי ולמרות שידעתי שהיא לא חברה טובה, הכנסתי אותה כל הזמן והתעלמתי מהאמת.
תמיד פחדתי ללכת לטיפול, כי הדהד לי בראש הקול של אימי, שאמרה לי שאני יכולה לבד, ושאני זאת שדוחקת את עצמי לפינות האלה, ושאני מסוגלת להתמודד עם הכל ושהכל שטויות.
אני האמנתי למה שהיא אמרה הרבה זמן, ובאמת שניסיתי להתמודד עם כל הרעשים האלה בראש ולא הצלחתי, עשיתי הכל! לא הצלחתי , הרגשתי שאני במצב כל כך עדין ושביר, מצד אחד אני רוצה להתמודד עם זה ולא מצליחה ומצד שני אני רוצה לרצות את אימי ולהאמין למה שהיא אמרה שאני יכולה לבד. החלטתי להניע מהלך ומשהו הרגיש לי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כמו שאני חיה, משהו באופן שבו חייתי גרם לכל זה ולא הצלחתי להבין אז פשוט התקשרתי לאנשים עם מודעות גבוהה יותר משלי, קבליסט, נומרולוג, דיברתי עם אלוהים קצת, ואז החלטתי להתקשר למטפלת ובכיתי לה בכי תמרורים לא הצלחתי להסביר בדיוק מה עבר עליי אבל קבענו פגישה.
הגעתי לפגישה ושוב, דמעות ,ולא מצליחה לדבר, אבל איכשהו בכל הבלאגן שהיה לי בראש הצלחתי להסביר לה כמה דברים וביניהם –מתי חשבתי שהתחילו התקפי חרדה, התחלנו לאט לאט לחשוף כל חלק בחיי עד הנקודה הזאת, חפרנו בעבר, קילפנו שכבות וניסינו להציף את כל האפשרויות שעמדו על הפרק שגורמים לי לתחושת החנק והפחד. התחלנו לעבוד על ההווה ולשנות הרגלים ודפוסים שזה היה החלק הכי קשה למעשה. אמונות שסיגלתי לעצמי במהלך החיים בגלל מקרים וטראומות שקרו לי וגם בגלל החינוך שקיבלתי ואנשים שסבבו אותי , אימצתי לעצמי אמיתות מסוימות שלא כל כך נרתמו לעזרתי כשהייתי צריכה, והמסקנה שהייתי צריכה להודות בה עם עצמי היא שהשתניתי. עבדתי על טייס אוטומטי, לא הייתי מחוברת לקול הפנימי שלי. עבדתי קשה בשביל כל דבר, ריציתי את האנשים שסביבי, מי בכלל ידע מה זה "לא" ? מי היה מאמין שאני "יסמנית" ? אני מכל האנשים שאני מכירה, תופסת את עצמי במובן כלשהו וחושבת שאני חיה חיים כלשהם, כשבפועל אני חיה חיים של ריצוי, ושאני מנותקת לחלוטין.
הטיפול עזר לי מאוד, הייתה עבודה עצמית מאוד ארוכה, שינויים קטנים, צעד צעד, כל פעם קצת.
רציתי כל כך לשנות את כל הדפוסים האלה, והייתי כמו ספוג מוכנה לספוג רק כדי שיבוא איזה פלא ויפסיק את הפחד הזה, את הלחץ הזה, את הקושי לחיות עם עצמי בעולם הזה.
אני מרגישה מודעת יותר היום, מרגישה בהתעוררות, עדיין עובדת על עצמי, משנה הרגלים ודפוסים, אבל הרעש הרבה פחות חזק, יש קצת שקט בפנים. דממה לעיתים. לא מכריחה את עצמי להיות כל הזמן עסוקה, נהנית מהשקט, מ"אמנות הלעשות כלום", יודעת להשתמש ב"לא" כשזה לא מתאים, מטילה ספק בהמון דברים, אמפטית לאנשים שסביבי ברמה יותר גבוהה כעת, לא מעבירה ביקורת כזאת חמורה על עצמי ומנסה גם לא על אחרים. והרשימה ממשיכה וממשיכה.
אני נותנת לעצמי חיבוק גדול היום, וסולחת ומסתכלת קדימה,
יש עוד רבדים ומקומות חשוכים לעבוד עליהם אבל הרעש עוזב אותי אט אט ואני לומדת לקבל את עצמי כפי שאני.
ממליצה לכולם ללכת לטיפול, הרגישות היא צעד קדימה באבולוציה, והמודעות היא צעד קדימה בשביל עצמינו. זו מתנה מופלאה שהאדם מעצם היותו יצור תבוני ניחן בה.
