חשבתם פעם על שחקנים? נאלצים לעבור אודישנים שוב ושוב? מוסיקאים כותבים ומשחררים שירים חדשים לעולם, אמנים מציגים את יצירותיהם בפומבי, ספורטאים עולים לתחרויות. אף אחד לא מבטיח להם הצלחה או אהדה, הם חויים כישלונות, ביקורות קשות ודחייה.
אז איך הם בכל זאת עושים זאת? ויותר מזאת, מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על בטחון עצמי? על האומץ להיות מי שאנחנו ועל הצורך באישורים?
רובנו מסתובבים לנו בעולם, בחיינו הבוגרים, כשאנו נושאים בתוכנו את הצורך באישורים וקבלות. מפחדים לבטא את עצמנו, להשמיע את דעתנו, לדבר את הרגשות שלנו, לשיר את השיר שלנו, להוציא לפועל רעיונות, להגשים את החלומות שלנו. חוששים לפתח את הכישורים שלנו, להתנסות בדברים חדשים.
במקרים מסוימים גם להתחיל עם מישהו, לבקש מהבוס העלאת שכר, לספר להורים מה אני באמת רוצה לעשות בחיים, ללבוש שמלה משוגעת או פשוט ללכת ברחוב.
בכולנו מצוי הפחד הקדום להיות דחויים, לא אהובים ולא שייכים. כולנו חווינו אירועים של דחייה בילדותנו, גדלנו לסביבה ביקורתית ותחרותית. גדלנו למערכת חינוך שלא מפסיקה למדוד אותנו ולתת לנו ציונים, תרבות שמספרת לנו מה “נכון” ומה נחשב. בתוך כל זה, באמת קשה שלא להתכווץ כשמדובר בלהביא את הייחודיות שלנו.
בגיל ההתבגרות, היתה לי משיכה גדולה לאמנות, ואמנים שונים (מוסיקאים, ציירים, שחקנים) העסיקו אותי מאוד, ובעיקר כאלו שהיו פורצי דרך ורדיקלים. והם לימדו אותי הרבה.
לימים הבנתי, שהם נתנו לי השראה בנושא שמאוד הייתי זקוקה לו– בטחון עצמי.
זה מעורר השראה לראות אדם, לוקח את הקרביים שלו, ודרך צלילים וקולות, צבעים, תנועות או צורות, מבטא את האמת שלו, ושם אותה ככה, בחוץ, לעייני כל. גם אם הקול שלו קצת מזייף, גם אם היצירה שלו לא נעימה למראה.
פעמים רבות, אנו נאלצים למרוד או ללכת נגד מוסכמות חברתיות, או אפילו רק כאלו שאנו מכלילים בראשנו, על מנת לבטא את עצמנו ולהביא את מי שאנחנו באמת.
בו ברגע שאמן משחרר את היצירה שלו לעולם, הוא משחרר גם את השליטה שלו על איך יפרשו אותו, איזה ביקורת הוא יקבל, מי או כמה יאהבו אותו, מה יחשבו עליו. הוא חייב לשחרר את הבושה והפחד.
רבות התעסקתי בשאלה – איך הם עושים את זה?
וזה מה שלמדתי מאמנים, ספורטאים ואנשים שמעיזים לקחת סיכון ולהביא את עצמם למקסימום:
- המשאב הראשון שאנו זקוקים לו על מנת לצאת לדרך הוא אומץ. תעוזה.
- ברגע שאנו חווים דחף ותשוקה לבטא את עצמנו, מיד פועלים בנו שני כוחות:
פחד ותשוקה.
הפחד מכווץ אותנו, מספר לנו תרחישי אימים, ממלא אותנו בושה. מפחד מביקורת, כישלון ודחייה. מבקש הבטחות.
התשוקה לעומת זאת, היא חיבור חזק לרצון שלנו, היא מאמינה בביטוי, רוצה להתממש ולוחצת עלינו מבפנים כמו דחף.
רבים מאיתנו חיים בתוך הקונפליקט הזה. נכנעים לפחד, חווים תשוקה מפה לשם, קוברים אותה, כותבים למגירה, מוציאים את הגיטרה בדלתיים סגורות, שרים במקלחת, רוקדים כשאף אחד לא רואה, מציירים ומחביאים. חיים בין הפחד והבושה, לדחף.
אמנים, מעיזים לתת יותר מקום לתשוקה, למטרה ולייעד, להשלכות ולמשמעות של זה.
- להסכים "להיכשל” הוא הצעד הבא. להסכים לקבל ביקורת, לקבל פרשנות שגויה, לחוות דחייה. זה לא שהפחד נעלם והסכנות מתפוגגות, אך הפעולה והיצירה – חשובים יותר!
עלינו לשחרר את הפנטזיה להיות חסינים לכל, זקופים מדי, יהירים, ששום דבר לא נוגע בנו.
פחד ופגיעות הוא חלק מהמשחק – לעלות על במה, דורש מאיתנו להביא את הפגיעות שלנו למרות הכל. לא להתנגד לה. אמנים מביאים את עצמם, עם הפגיעות, לוקחים את הסיכון. הסיכון בלהיות פגיע ולחוות דחייה, הוא רגש מעורר. במקום לכבות אותנו הוא יכול להפעיל אותנו. ממש כמו אנשים שאוהבים ספורט אתגרי. הפחד יכול להיות רגש מופלא כשאנו מסכימים לתת לו להתקיים, להרגיש אותו ולתת לו להפעיל אותנו. הוא מייצר אדרנלין, ומעורר זרמים בגוף, מביא לתחושה של היי. אנו רק צריכים להיזהר לא להתמכר אליו. לזהות אותו בגוף לנשום לתוכו, להרגיש את הזרמים ולתת להם לעורר אותנו במקום לנסות לכבות ולהשתלט עליו.
- יש בדחייה ובביקורת חיבור לאמת, והיא– שלא כולם אוהבים אותנו, וכנראה שלא כולם יאהבו או יתחברו אלינו. וזה ממש בסדר. האמת המשחררת הזו, יכולה לעזור לנו לשחרר את הצורך באישור, והתלות באחרים ובבחוץ. היא משחררת אותנו, להתייצב בתוכנו, לפתח שרירי ליבה. להפוך להיות סמכות, תוקף, וקול מעודד, תומך ומבקר במידה המתאימה לנו.
ככל שאנו אוזרים אומץ, אנחנו משחררים את העולם מלאשר אותנו. אנחנו הופכים להיות העולם והסמכות, ונותנים לעצמנו את האישור להביא את עצמנו באמת. שם נמצא החופש הגדול להיות מי שאנחנו.
ואיך שאנחנו נהנים לראות אנשים שמביאים את עצמם עד הסוף, שבמטאים את עצמם, מביאים את הגוון היחודי שלהם. כמה אותנטי, יפה ומעורר השראה זה. כך מגיעים לעולם רעיונות מבריקים, פטנטים, מהפכות ואוונגרדים.
כשאנו מסכימים להיות מי שאנחנו ולהביא את המתנה שלנו לעולם, אנחנו מעוררים באחרים השראה ואפשרים להם לעשות כמונו.
מוזמנים לשתף שאלות, תהיות ומחשבות.
באהבה.
