"רוק סטאר טראגי"

עמית, 34. מוסיקאי יוצר ומפיק,שף.

מאז שאני זוכר את עצמי היתה לי הרגשה של חוסר מיצוי שהיתה מלווה בחוסר הערכה עצמית, מה שהוביל אותי לשנים רבות של בריחה על ידי "מערפלי מציאות". הם באו בצורה של מריחואנה. אחרי שהיה לי הכוח להפסיק, הגיע התחליף היותר נורא, שהיה החבר הכי צמוד שלי בשבע השנים הבאות – האלכוהול.
אני רוצה, גאה ושמח לספר על המסע המדהים שלי שממשיך ברגעים אלו, בזמן שאני כותב את השורות הללו. מסע שרובו ככולו פנימה לדבר הפשוט הזה – לאהבה העצמית שלי.
לפני כשנתיים, התחלתי לתפוס שאני, בתוך מערכת יחסים שבה אני עושה המון ויתורים לעצמי. לכאורה, יש לי את כל מה שאני רוצה, אבל זה מרגיש ריק. לא רק שאני לא מאושר, אני סובל. התחלתי לברוח מכל מה שאני לא רוצה להיות והתחלתי לעשות שינויים בדרך שבה אני חי.
זוגתי בתקופה ההיא היתה כמו קוץ בישבן שלי. למענה ובשבילה שיניתי את הדרך שבה אני אוכל. בתור איש של אוכל, הפסקתי להיות קולינרי והתחלתי להיות חזיר.
מתוך השינוי תפיסה שהגיע, התחלתי לאכול פחות, ודברים מסוימים הפסקתי לאכול מטעמי משקל ובריאות. התחלתי לעשות ספורט מאותן סיבות ושיניתי את התגובות הקיצוניות שלי לעולם ולעצמי. כשמשהו לא תאם את ראות עיניי, נהייתי מתחשב ורגיש יותר, קשוב אל זוגתי ולסביבה. אך עדין הכל היה מבריחה ותוך כדי אילוץ שהגיע כביכול מהקשר הלא בריא שהיה לי. ניסיתי לתקן בצורה קוסמטית משהו הרבה יותר עמוק.
לבקשתה של זוגתי, התחלתי ללכת פעם ראשונה בחיי לטיפול. אני, הציני הסרקסטי, העוקצני האמפירי שמאמין רק למראה עיניו. אבל ידעתי בוודאות עובדה אחרת, שכשאשר מאירים בפנס על משהו, אין מנוס משינוי. כאשר מישהו שואף להשתנות מספיק זמן, זה יקרה בדרך זו או אחרת ואני מרשה לעצמי לצטט את מלך באדולינה "תכנית היא קו ישר, רצון הוא גל".
התחלתי ללכת לפגישות פעם בשבוע ובעזרת טכניקות פשוטות לכאורה, התחלתי להבין מאיפה מגיעים כל המעצורים הרגשיים שלי והגעתי אל הילדות. שם חזרתי אל בית הספר, כשילדים היו מאוד אכזריים ואני הייתי מאוד רגיש. היו עסוקים בלחפש חולשות של אחרים, וניסו להרגיש טוב יותר עם עצמם על ידי הבלטת חולשות של אחרים. היה לי כואב כל פעם שנתפלו לילדים ולא יכולתי לעשות כלום משום שלא הייתי חזק מנטלית או פיסית. גם בבית, עם המשפחה, היה לי קשה מאוד ליצור אינטימיות. החום והאהבה היו מאוד אינטנסיביים ואמוציונליים עבורי, לא יכולתי להכיל את זה ולא יכולתי להביע את האהבה שלי אליהם, הייתי מוצף. היה עומס על המערכת הרגשיות שלי, הפיוז שלי כבה.
התחלתי להבין למה הפכתי להיות מה שאני היום. ללא שיפוט, עם הבנה וקבלה לעת עתה כמובן, כי רציתי להיות מי שאני חושב שמגיע לי להיות, ודרך אגב לכל אחד מגיע.
פתאום הבנתי שכל חיי חשבתי, וגם נאמר לי מהסביבה – אדם עם רגישות מאוד נמוכה ובעל חוסר אינטיליגנציה רגשית או טאקט. הבנתי ששמתי על עצמי שריון כדי לא להיפגע מהעולם מעצם היותי כל כך רגיש. שמתי לב שכל פעם שיש מצב לאינטראקציה שיש בה חום בין בני אדם או ביני לבין עצמי, זה מרגיש לי רע ואני בורח, או שמלכתחילה לא נכנס למקומות האלה שיוצרים חום ואמפתיה בין אנשים.
כל פעם שזה כן קרה בעל כורכי, זה הציף אותי ברגש שהיה דורש ממני מאמץ כדי לשלוט עליו ולא להביך את עצמי כביכול, כי זה בקלות יכול להגיע לדמעות.
בתיכון זה יצא החוצה, הפכתי להיות אחד מאלה הביקורתיים, הסרקסטים ונהייתי חסר יכולת לקבל אנשים אחרים, הייתי יומרני ומתנשא. בצבא לא היה זמן להתעסק בכלום, היה סבל. הייתי רחוק מהבית, מכל מה שהורגלתי אליו. קשה מאוד. סיכנתי את החיים שלי. זו מערכת משומנת הצבא, להדחקה רגשית, באים ועושים את מה שצריך.
אחרי הצבא גיליתי את החשיש. זו היתה דרך מדהימה להתמודד עם המציאות. תחת ההשפעה הכל נהיה מעורפל והרבה יותר כייפי ומופלא. חיפשתי כל הזמן את ההשפעה הזו. עם הזמן זה התחיל להיות נטל והתמכרות. היה לי לא כיף לעשן ובכל זאת הייתי עושה את זה, בתקווה שמשהו מהחוויה הראשונית יחזור. כשהגעתי לנקודת מיצוי של הסם הזה, החלפתי אותו בסם גרוע יותר, אלכוהול.

בשבע השנים שבאו לאחר מכן, הייתי מדי ערב שותה כמויות של אלכוהול. זה נתן לי תחושה של איזה גיבור מיתולוגי – רוק סטאר שנע מתחושה. מצד אחד אני ג'ימי פייג' ומצד שני בוקובסקי, שני קצוות של אותו גיבור טראגי. מאוד אהבתי את הגיבור הטראגי הזה, זה נתן לי כוח, זה הזין את עצמו. הרגשתי מאוד מיוחד, קורבן בעל כורכי, זה מאוד רומנטי.
היתה דואליות בתוכי.הפכתי להיות איש שרואה את עצמו כקורבן מצד אחד, ומצד שני נורא סרקסטי וציני, שלילי ובעל מוסגלות עצמית מאוד נמוכה. ידעתי שאני מוכשר וחכם אבל בלי יכולות לעשות עם זה שום דבר.
לאט לאט התבשל בי הרעיון להפסיק גם עם זה מתישהוא. התחלתי בתהליך של פירוק השריון, לאט אבל בטוח. יחד עם זאת, טכניקה נוספת שעשיתי היא פשוט לכתוב את מה שאני רוצה מעצמי ומהעולם, שזה בערך אותו הדבר רק מזוית אחרת. כתבתי על דף מה אני רוצה להיות, במה אני אעבוד, איך ארגיש עם העולם והסובבים אותי ואפילו מה יהיה סדר היום שלי. אלו דברים שידעתי אותם, אבל הכתיבה יוצרת דיוק ומידתיות שאין בה מחשבה מופשטת. שיננתי את החומר כמו תלמיד טוב.
תוך כדי המפגשים גם התחלתי לדבר עם עצמי, דבר שאף פעם לא לימדו אותי או את רוב האנשים שאני מכיר. איך אתה רוצה תקשורת טובה עם העולם, כשעם עצמך התקשורת כמעט ולא קיימת???
פתאום הבנתי שיש עולם שלם שאני לא מכיר, וזה העולם הפנימי שלי. עוד אמונה שהתפתחה בי, או יותר נכון קיבלה את האור המתאים לה, היא האמונה שכאשר אתה מכוון ורוצה משהו מהעולם או אלוהים או עצמך, לא משנה איך תקרא לזה, אתה תקבל. והתחלתי לקבל באמת. מקום העבודה שכל כך אהבתי נסגר ונאלצתי לחפש עבודה אחרת, מה שגרם לי לחדד יותר את מה שאני רוצה מהעבודה שלי, וזה להיות הרועה ולא הכבש. השינוי הזה גם גרם לי להחליט ביום בהיר אחד, שאין יותר אלכוהול בחיים שלי, שזו עוד בקשה שלי שהתגשמה. אט אט התחילו ההתמכרויות שלי ללכת ולהצטמק, מה שלא הותיר לי ברירה מלהיפרד מזוגתי. לאחר שהבנו שנתנו אחד לשני את כל מה שיכולנו בגלגול הזה, "נאלצתי" לוותר על התלות העצומה שלי בה ולהמשיך לבד בדרך אל עצמי. אז הגיעה הזדמנות מקצועית לעשות את מה שחלמתי עליו כל הזמן כאיש של יצירה והוא לעשות אוכל משלי, במקום ובתנאים שלי, מה שישאיר לי זמן לעסק באהבה השניה שלי, המוסיקה.
ככה עברו הימים, ואז קיבלתי עוד מתנה שביקשתי. החבר הכי טוב שלי, שהיה התלות הגדולה ביותר שלי ושמילא את רוב עולמי, שהלכתי אחריו דרך ארוכה, ואני מדגיש אחריו כי הוא הוביל. ואני כיצור דומיננטי עשיתי כמו פעמים רבות בחיי הנחות לעצמי ונתתי לעצמי להיות מובל. החבר הזה, הודיע לי שהוא ופרודתי הטריה שהיו חברים טובים מאוד, הופכים מחברים לבני זוג. ואז נפלו השמיים. איך הם יכלו לעשות לי דבר כזה המנוולים? לא הצלחתי לתפוס את זה, הייתי שבר כלי. אבל אני חייב לציין שעם ההלם הגיעה גם תחושת הקלה ושחרור שלא הבנתי עדין, אבל היא היתה שם. אט אט הבנתי שזו היתה המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל ולא רק זאת, אלא גם שאני זה שביקש אותה. אין מה לעשות, כשמנקים התמכרויות זה גם כואב לפעמים. נפרדתי ממנו לשלום. זה לא היה בצורה עדינה כמובן אבל גם לא משהו שאני מצר עליו. בתוך שלושה חודשים, שני האנשים שמילאו את כל חיי נעלמו, והם ביחד. צחוק הגורל? ממש לא. מבחן או גדילה, לא משנה איך קוראים לזה, החלל שהם הותירו לאט לאט הפך למרחב. התפנה לי יותר זמן ומקום להיות החבר הכי טוב שלי, זה שהזנחתי כל חיי. וביחד אנחנו מחליטים לאן ומה לעשות, עם מי להיות, איזה אנשים אנחנו רוצים בחיים ואת רמת התלות שאנחנו רוצים בכל אחד מהם.
הסיפור שלי כאמור, עדין בהתהוות ולכן אין הליכה לשקיעה בשילוב ידיים, אבל רציתי לכתוב פרק ראשון וחשוב בחיים החדשים שלי ולאהבה הכי חשובה שלי… לעצמי.