הסוד לחיים הטובים, נמצא בתפיסה שלנו את מה שאנחנו עושים, את מה שיש לנו ואת מי שאנחנו. הוא לא באמת נמצא במה שיש לי או במה שאני עושה. הוא במה שאני חושב על כל אלו, או למעשה, מרגיש. בין השכל לרגש נמצאת מלחמת הקיום האמיתית. בין מה אני מרגיש למה אני חושב.
בעולם כיום, אנו מעודדים ומתוכנתים לפעול יותר ממחשבה, פחות מרגש. מחשבה היא חכמה, מחשבה היא שליטה, מחשבה היא כוח. רגש נתפס כקוטב השני, הרבה פעמים כפגיעות וכחולשה. מה קורה כשהמחשבה והרגש אומרים דברים שונים? מה זה עושה לתפיסה העצמית שלנו? איך זה צובע את החיים שלנו ואיזו מציאות זה מייצר?
המחשבה היא עניין מורכב. היא מושפעת כל העת ממראות, צלילים, רעיונות ובעיקר התחושה שכל אלו מעוררים בנו, משמע המסר או המשמעות\פרשנות שהם מקבלים אצלנו בתפיסה. על כן היא ניתנת לעיצוב ומושפעת מבחוץ ללא הרף.
באחד הטיפולים, כשנגעתי עם מטופל ברגשותיו, לאחר שחש את השחרור שבחיבור לרגש אמר באנחה "אף אחד לא מלמד אותך בחיים לדבר עם עצמך". אכן כך, אך למעשה, ברוב המקרים, לא מלמדים אותנו להקשיב לעצמנו. מעבר לכך, עיקר הלמידה שלנו בחיים ובעיקר בכפוף למסגרות השונות בהן מתעצבת האישיות שלנו – מהמשפחה, לגן, בית הספר, צבא, אזרחות וכו' אנו מתבקשים לציית, לרצות ולהקשיב להורים, לחברה ולסמכויות, ובהמשך גם לטלויזיה ולסלבריטאות, לעיתונים ולכל הרעיונות והתדמיות שהם מחדירים לתודעה שלנו. אם כן, האישיות שלנו מעוצבת דרך המשפחה, המסגרות החברתיות השונות והתרבות. שימת הלב שלנו פונה החוצה לגירויים הרבים שעלינו לאסוף והתחושה שהם מעוררים בנו.
לעיתים קרובות במהלך הטיפול, בוחנים מחדש, אני והמטופלים רעיונות מוקדמים שיש להם לגבי זוגיות, קריירה, הצלחה, אהבה, שייכות, חופש ביטוי, יופי וכדומה. במקום הזה לא פעם עולים רעיונות מוקדמים שנכנסו למערכת שלהם במהלך החיים. הרעיונות הללו, יוצרים סבל לא פעם, היכן שמתעוררת המלחמה שבין הרגש למחשבה. "אם אני אהיה אני -אף אחד לא יאהב אותי", "אני לא מוצאת אהבה- משהו לא בסדר בי", "אני לא יפה", ובעיקר משפטים רבים כמו "אני צריך\ה…" כשמאחוריהם הרגלי חיים שונים, דפוסים, חרדות והתמכרויות שונות. נדמה שיש הרבה צרכים שבהיעדרם, נוצר פער תהומי בינם ובין האושר. כל עוד לא צלחו את האתגרים הללו, הם כישלון, משהו בהם לא בסדר או אולי אין להם מזל. בכל אופן, אלו הם רק רעיונות. רעיונות מלווים בתמונה, בתחושה, בצליל. הרעיונות הופכים פנטזיה ממשית בדמיוננו.
דמיינו עולם שאין בו צרכים מעבר לבסיסיים והישרדותיים, ישנם רצונות. אנשים חיים בידיעה שהכל קיים בתוכם. גירויים חיצוניים הם שעשוע בלבד. אין התמכרויות, אין אשליות, אין צרכים פיקטיביים ורעיונות שגויים.
כמה פעמים התפיסה שלכם לגבי אהבה, מיניות, יופי ואסתטיקה, הצלחה, עיסוקים, חלומות, תשוקות וכו' נרמסו, עוותו, הוכללו, סולפו, הוקטנו, הוחלשו ונדחו על ידי רעיונות וערכים שהגיעו מצד החברה והתרבות? לא מעט אנו מצמצמים את עצמנו למציאות התרבותית, החברתית, המגיעה לתודעתינו דרך סוכני חיברות שונים שמקורם בתרבות המושתתת ברובה על אמצעי המדיה השונים, שהולכים ותופסים חלק משמעותי מזמננו ומלווים ברובם בפרסומות שעקרן עידוד צרכנות, משמע יצירת צרכים.
הצורך,משמע החוסר, הוא תבנית מוכרת בבסיס שלנו, התשוקה למילוי. היא חשובה וחיונית מהיותה יוצרת תנועה ומוטיבציה למילוי.
בין הרוצה לצריך, טמון החופש האמיתי. לא להיות כבול לדבר חיצוני שיספק לי תחושה פנימית של עונג.
השתוקקות חמדנית מובילה להיאחזות, כשאנו דבקים במשהו המסב לנו עונג דרך גורם חיצוני, נמצא את עצמנו מכורים אליו. כמהים כל העת להשיג את הדבר, ובהיעדרו נחוש חוסר וכאב. כאמור, זהו מקור הסבל.
הדבר הזה מוכר לנו יותר מכל באוכל, סמים שונים, אלכוהול, סקס וכדומה. אך מעבר לכך הוא נעוץ תמיד במחשבה שאני "צריך" שיהיה לי משהו, דבר מה, להיות משהו, רעיון מסוים, או לעשות משהו כדי להיות מאושר ונינוח, או כדי להפסיק את החוסר הקיים. כל אלו מתנהלים בתפיסה, בעולם המחשבה. התפיסה שאני צריך משהו שנמצא מחוץ לי ולו רק יהיה לי אותו, אהיה כזה, או אעשה אותו – אז אהיה מרוצה, משמע מרצה. זו תפיסה מחלישה, מדכאת, תלותית ונאחזת בגורמים, רעיונות, חפצים ורכוש, אידיאלים וחומרים פיקטיביים. הם שוללים את כוחו של אדם ואת תשומת ליבו מבפנים, החוצה.
כשם שרבים מדווחים על תחושה של בטחון ועוצמה בעת שימוש בסם קוקאין, תחושה של שחרור עכבות בצריכת אלכוהול, עוררות בצריכת קופאין, כך קושרים רבים תחושות של סיפוק והצלחה בכיבושם את המין השני, התרגשות בזמן הימורים וכדומה. כך בדיוק נכנסים למערכת גם רעיונות מבחוץ. מכונית מפוארת מקושרת עם כוח ובטחון, מידות גוף ספציפיות או אופנה עונתית מקושרות עם יופי, רכוש מקושר עם הצלחה וכן הלאה. אין שום בעיה עם תחושות גמול המתעוררות בגוף כשאנו עושים דברים הטובים לנו, מבחינה ביולוגית נחוץ הדבר כדי שנמשיך לעשות את הדברים הקשורים להישרדותנו. מכאן מגיע עונג המקושר עם אכילה וסקס למשל. עונג כשלעצמו, אין בו רע. אין בו אלא תחושה, ותחושה היא היבט בסיסי של החוויה האנושית שאין בו טוב ואין בו רע. הבעיה מתעוררת כאשר אנו מקשרים אותן באופן מוחלט ונסיבתי לרעיון, לרכוש, לצורה, לאדם או לגורם החיצוני, וחותרים אחר העונג הזה ללא הרף. כך נוצרים הרגלים והתמכרויות, כך נוצרות אשליות תפיסתיות ופנטזיות ענוגות לגבי תחומים שונים בחיינו ששמים אותנו בחוסר שביעות רצון מהקיים ומעוררים תחושות כמו קנאה, הזדקקות, תסכול, בושה, חמדנות ואפילו שנאה. כל אלו, עומדים בהרבה מקרים מאחורי בעיות רגשיות שונות, מחלות, דימוי עצמי נמוך, דיכאון, חרדות וכן הלאה. פראנקל מסכם זאת יפה באומרו "ככל שהעונג הופך להיות התוכן של כוונתו והרהוריו, הוא מאבד את הסיבה לעונג והעונג עצמו מאבד את משמעותו". הבודהיזם מכנה את התופעה הזו "גלגל הסמסרה"- גלגל הלידה והמוות, הולדה של תשוקה, משמע חוסר, מילוי החוסר – עונג ומות התשוקה, ושוב, הולדת התשוקה, הצורך מחדש. הנזיר הבודהיסט מבקש להילחץ ממנו מתוך ידיעה כי בו ברגע שנכנעת לתשוקה, נעשית עבד לסבל.
דוגמה מרכזית עולה לא פעם במערכות יחסים. "אני צריך בת זוג" או "אני צריך להתחתן". מהו אותו הצורך? מה נמצא בשורשו? דבר מה הקשור בבטחון, בשלמות, באישור, אותו אני מתנה בדמות חיצונית שתמלא. משמע הדבר, אני במינוס. מה קורה כששני אנשים מגיעים למערכת יחסים במינוס?
עד כמה התודעה החופשית והאותנטית משוחררת מהתניות והבניות חברתיות? מה קורה כשעולם שלם מחונך להאמין שזוגיות היא הכרח לאושר, כמה הדבר מחלחל לתודעה וכל אודות בדידות וקטנות.
בואו ננסה לרגע תפיסה שונה, בה אדם מתורגל להאמין כי הוא הכל, הוא יכול לספק לעצמו כל תחושה שרק ירצה. לא חסר לו דבר. זוגיות יכולה להיות אופציה נהדרת עבורו, הוא יגיע בפלוס. הוא אינו צריך שבת זוגו תמלא עבורו תחושות שאינן בנמצא. הוא מלא. הוא רק רוצה לחלוק איתה. זה ההבדל, מוסיפים "ילדי חוק האחד", בין אהבה אנוכית לאהבה אמיתית.
דוגמא לכך עלתה באחד הטיפולים, כשנכנסתי עם המטופל לצורכו בזוגיות, כפי שעולה לא פעם. "אני מתגעגע לאהבה" אמר בפשטות, "זה נותן לי בטחון כשלמישהו אכפת ממני, כשאני מרגיש שייכות". בקשתי ממנו לפרט לי את התחושות והרגשות שעולים בו כשהוא חש בצורך הזה כשהוא מוגשם "זה מרגיש נכון" אמר "זה מרגיע, זה חום, משהו שיש לו המשכיות, זה מרגש, מניע אותי, זו שייכות דו כיוונית" וכך המשיך. בתוך תהליך של "האור הלבן" אמרתי לו שהוא עומד לגלות את הרגש שאליו מתגעגע יותר מכל, שאותו איבד בתוך הסיטואציה הזו. מה כל אלו נותנים לך? שאלתי "שותפות גורל, תלות רגשית" ומה אלו נותנים לך? "זה מאפשר לי לגדול" ומה זה נותן לך? "משמעות לכל דבר שאני עושה" וזה? "אהבה" וכך המשכנו. מאהבה לבטחון, לרגש חיובי של כוח, לעשייה, לחיות. בקשתי ממנו לחוש את התחושות הללו באינטימיות כרגע בתוכו, ולשים לב שלרגשות הללו התגעגע למעשה, כשבתוך התהליך נחשפה ההבנה, שמתוך הגעגוע לרגשות ולתחושות הללו הוא התרגל לחשוב שהם נובעים מתוך תמונת חיים כלשהיא. במקרה הזה – זוגיות, רעיון בראשו המלווה בתמונות ודימויים שונים אודות אדם נוסף, צלילים וקולות וכמובן התחושה שכל אלו מייצרים. בדקנו האם הוא בוודאות זקוק לתמונה, משמע להקשר הזה, כדי שהרגשות הללו יתקיימו בתוכו והאם ייתכן מצב שבו יוכל להעניק את הרגשות הללו לעצמו, היות והוא חש אותם גם ככה כרגע. בדקנו מי הוא יהיה בלי האמונה שהרגשות הללו נובעים מתוך תמונה מסויימת ושייכים לה. יכולתי לחוש בוודאות את אנחת הרווחה שחלחלה בו ברגע שבו שחרר את האחיזה הזו. באותו הרגע הבין כי הוא לא "צריך" דבר חיצוני כדי לעורר בתוכו תחושת חיות, בטחון וכוח. נזכרנו ברגעים בהם היה ילד וחש את התחושות הללו באופן טבעי ללא הזדקקות לשום תמונה, רעיון או גורם חיצוני. כך הוא טבע הדברים. באותו הרגע, החל לבחון בדמיונו הרגלים שונים שלו ושל מכריו, המתגעגעים לתחושות שונות ומחפשים אותן בחוץ ללא הרף. התמונות בדמיונו היו נוגות ומשוללות כל כוח או עוצמה פנימית.
במקום הזה חשוב לציין כי זוגיות היא דבר מופלא, אפשר לדון רבות על היותה צורך או רצון, אך לא כאן העיקר. עיקר ההבחנה הזו מאפשרת הסתכלות חדשה על צרכים, הרגלים ורעיונות שונים שממלאים את חיינו ובפירוקם, מאפשרים לנו חופש פעולה, ומילוי רצונות ולא היאחזות בצרכים. הבנה כי אני עולם ומלואו ואינני זקוק לגורמים, אנשים, חומרים או עשייה חיצונית בהכרח כדי לחוש טוב. כל אלו יכולים להיות נהדרים וכייפים כשהם משוחררים מציפיות ואחריות למלא בי דבר מה שחסרתי.
בדיוק כך, מתמכרים רבים מאיתנו לחומרים שונים, חוויות שונות, ורעיונות שונים המפרידים אותנו מעצמנו ומהקיים ויוצרים תחושת פער תהומית בין הרצוי והמצוי. על כן, אנו מחפשים את התחושות הללו במקומות האחרונים בהם חווינו או ראינו אחרים חווים עוצמה, חופש, בטחון ואהבה.
בשלב הזה, אם לא עלתה בך הקורא התנגדות, וודאי עלו בך הרגלים, מחשבות ורעיונות שונים המפרים את שלוותך ויוצרים בך כמיהה, השתוקקות, או צורך להיות במקום אחר משאתה נמצא כרגע. ההשתוקקיות הללו יוצרות חוסר שביעות רצון מהקיים, ממי שאני וממה שיש לי. בנוסף, התחושות הנהדרות הללו שאנו משתוקקים אליהן הופכות להיות נסיבתיות, תלותיות וחמקמקות, על כן יש לעבוד קשה כדי לחוש אותן. העבודה היחידה שיש לבצע, משמע הצורך והרצון היחדים שיש ליישם, הוא להיות תמיד בתוך עצמנו, לנקות את ההסחות והרעיונות מבחוץ ולהעביר את הפוקוס פנימה.
למי שמעוניין לקחת את התפיסה הזו צעד אחד קדימה ולממשה בחיים, הנה מספר כלים מעשיים.
כלים מעשיים לניקוי התודעה ושחרור מקורות סבל:
- מוזמנים לבחון מחדש רעיונות מוקדמים שיש לכם בראש לגבי נושאים שונים. האם הם שלכם? אולי של ההורים? אולי של החברה? של התרבות?
- האם הרעיונות הללו שמים אתכם בחוסר? האם בהיעדרם אתם חשים לא מוצלחים? לא מסופקים?
- האם הרעיונות וההרגלים הללו מקרבים אתכם למטרה? או האם הם מרחיקים אותה מלהיות מציאות?
- להתחיל לשים לב לשימוש במילים כמו "רוצה" ו"צריך". מתי אני "רוצה" ומתי אני "צריך". האם זו האמת? האם זה רק הרגל מחשבתי?
- סדרת שאלות שאפשר לתרגל בזוג או לחוד, בחזרה של חמש פעמים :
מה אתה רוצה באמת?
נסח זאת בלשון הווה כאילו כבר יש לך
מה מפריע לחוויה הזו להיות אמת עבורך?
איזו מחשבה\אמונה עומדת מאחורי המחשבה המפריעה?
האם זו אמת או אמונה?
אז מה היא האמת?
- להקטין את כמות החשיפה למדיה ולאמצעי התקשורת השונים.
- לערוך מדיטציה והרחבה, או לחלופין הרהור במהויות שונות כמו אהבה, בטחון, חופש, יופי או כל דבר שחשקה נפשכם בו. שימו לב שלמהויות אין בהכרח צורה מוגדרת או תמונה.
אשמח עד מאוד לשמוע מכם בכל צורה, משיתופים ומחשבות, מתהיות לשאלות.
באהבה רבה
אני.