החיים שולחים לי שיעורים בדמויות, מורים, חוויות, התנסויות, מסרים, מחשבות ותחושות המובילים אותי להתבונן בקליפות בשאלה, במסע שלי אחר תשובות, אחר האמת, אחר עצמי, אחר האהבה.
בין כל אלו, אני מתבוננת בשכל, בשריון, בקליפות, בהתניות וההבניות, בזיוף, בחומות ובמגדלים שאנו בונים ובמכשולים. וכל הדרכים מובילות אותי אל האגו.
ואני מתובננת בו…
הוא גדל כתוצאה מקונפליקטים שאנו חווים במהלך חיינו. הוא מתבטא ברצון לאישור חיצוני שהכל בסדר, שאני גדול, שאני יודע ושאני חכם. הוא כמו מעקה להשען עליו. במקומות שאין שאלה, אני יודעת, אין צורך באישורים חיצוניים. יש משהו בכל שאני מכיר, ובציפיות שלי מן העולם, מההורים, מחברים, מהעבודה שלי ומעצמי, להתנהל בצורה מסוימת. הצורה הכה ספציפית הזו, אין בה חופש, אני מאמינה. נדמה כי כל אלו יוצרים תפיסה מובנית ומוגבלת של איך על הדברים להיראות. יש לאדם צורך לדבוק בהם ולהשען עליהם.
בעודי מבודדת את האגו ומתבוננת בו, אני מדמה אותו לשריון. שריון שהנפש למדה במהלך חייה מהסובבים אותה. ביטויים ששמענו מגיל קטן כמו "החזק שורד", הצידודים בדבר בטחון עצמי, אסרטיביות, "עמוד שדרה" ועוד, רוצים לגונן על המקום הלא בטוח של העצמי, זה השואל שאלות ומחפש דרך ותשובות. זה הרוצה להלך בעולם בחופשיות ובטחון, זה הרוצה לדעת שהכל בסדר, שהוא סומך על העולם. שהוא יפה, מוכשר, אהוב, חיוני, חשוב, חכם, שהוא שלם.
מתוך המקום הזה השואף לשלמות, וכה הכרחי להשרדות ולחווית חיים בריאה ומפתחת, העצמי שלנו נתקל בקשיי היומיום בעולם הפיסי, בהשרדות הכלכלית, הקרייריסטית, ובקשיי העולם הרגשי המטלטל, להיות בן טוב, אב טוב, בנזוג טוב, חבר טוב, עובד טוב וכדומה. הקשיים הללו, נובעים משלל ציפיות חברתיות ועצמיות היוצרות פער תהומי בין הרצוי למצוי ושמות את הפוקוס שלנו על החוסר, על המגבלות, ומגיעות בצורות של בושה, של קטנות, של אבדון, שאני לא מספיק, והן מצמצמות אותנו. ובבואן לדלת ביתנו, ליבנו, הן נכנסות לביתנו ומשתלטות עליו. הן מציפות אותנו בעוצמה ודוחקות אותנו לפינה. פתאום הן מארחות אותנו בביתן. פתאום הן העולם. ואנו נותרים מכווצים בפינת העולם מפוחדים, מבויישים, חלשים, מכווצים. שוכחים מי אנחנו, למה הגענו לכאן, איפה אנחנו חזקים, גדולים, יפים, אוהבים, מאושרים ומה יש לנו. האכזבה הופכת למוטיב המרכזי. ובמציאות שהוכתבה לנו, אין מקום בעולם להיות
חלשים, כי החזק שורד. ולא רק שאין מקום להיות חלשים, לא נוכל להתפתח משם. שזו אמונה שהיא טעות, אני חושבת.
אם לרגע נסיר את השריון ונבקש להמשיך לשאול שאלות לצורך התפתחות וצמיחה, יגיעו התשובות, ירגעו הפחדים, נבין שאנחנו חלק מ… נבין את התפקיד שלנו, נלמד איך ללמוד ואיך לגדול. אך בדרך, אל מול המקום המכווץ הזה, הראו לנו שיש 2 אפשרויות, שלא לומר ברירות: "פייט אור פלייט!" – מה שלא תעשה, הלחם או ברח. יש את אלו שבורחים לדת שם יש תשובה, יש שבורחים למקומות המוכרים והבטוחים שלהם, שם הם יודעים מי הם, יש את אלו שבורחים גבוה לרוח מדומה הנותנת להם מענה "רוחני" שהכל בסדר ושיש השגחה ויש את אלו שבורחים לחומרים שיקחו אותם רחוק מכאן וישכיחו מהם את הבלבול ואת השאלות. ישנן עוד צורות נוספות. ובמקום הזה, חשוב לציין שהם כולם יפים וטובים כחברים למסע, אך לא כמקום מפלט.
ברצוננו להשיב מלחמה, אנו נלחמים בעולם ובעצמנו. העצמי האבוד רוצה להשקיט את המלחמה והבלבול שבתוכו, את הכאב, את אינסוף הקולות הנשמעים בראשו, הוא קורא לזה לעיתים "המלחמה שבין השכל לרגש", מה שהופך את העצמי בתפיסה שלנו להיות שדה הקרב שבין השניים, תחושת פיצול. אני מתבוננת על העצמי הזה, הוא נראה לי מדומה לילד, הוא חמוד, קשה לו בעולם בעודו מבקש למלא את הצרכים השונים שלו ולחיות בעולם בבטחון שהכל בסדר, שהוא בסדר, שיש לו הכל, שהוא בדרך הנכונה, שיש אהבה, שיש השגחה. ולבטחון הזה אנו קוראים הרבה פעמים אלוהים. כי אנו רוצים לדעת שיש מי שמושך בחוטים נדמה לי, שיש מי שמכוון אותנו, ושיש משמעות ומהות לכל. אחרת מה? אחרת הכל אפשרי? העולם פתוח בפנינו? אנחנו כל יכולים? מפחיד לקחת על זה אחריות. אז מתחיל הבלבול, הכיווץ. קל לנו לחשוב שאנחנו קטנים מאשר לפרוש כנפיים ולעוף. קשה לנו לראות את ההרמוניה והאחדות, שכולנו גדולים. אז קל לנו להתכווץ, נעשה נוח יותר לספר לעצמנו סיפורים המציירים דמות פיקטיבית ומושלמת שאנו כה רחוקים ממנה. אבל אין מושלם, יש שלם. מושלם הוא היעד, הוא פסגת ההר אליה אנו שואפים. הוא יוצר מתח בין המצוי לרצוי. בין העצמי לאידיאל, והוא יוצר בנו חוסר אותו אנו רוצים למלא, והוא מניע אותנו בחיים אל עבר האידיאל. הוא יוצר תנועה. שזה דבר גדול. אך הלב יודע שאין מושלם, שהדמות הזו שיצרנו בראשנו המקבלת חיזוקים חברתיים דרך מסרים המזינים אותנו דרך פרסומות, ערכים, חינוך והתניות תרבותיות וחברתיות המראות לנו כיצד הוא נראה האני המושלם, ואיך הוא מצליח, וכמה הוא יפה, ואיזה חיוך יש לו. לרגע נחשוב שזה אמיתי, ונשווה עצמנו ביחס לדמות, נשים את עצמנו על כף המאזניים המודדת את הרצוי והמצוי. שם נוצרת ציפייה בלבוש ובצורה מסויימת. אז אנחנו מבינים כמה אנו רחוקים. אנו מתחילים להזדהות עם פחד ועם אשמה. אנו דבקים בצורה ושוכחים את המהות. במקום של מתח וחוסר שנועד להניע אותנו לעשייה ולהתפתחות, נוצר כאב, נוצר פחד, נוצרת חוסר וודאות ומתחילות השאלות. מי אני באמת? מה באתי לעולם לעשות? למה אני נכשל? איך מגיעים לשם? למה זה לא מצליח? משהו לא בסדר בי? ומתחילה ההתנכרות הפנימית. שם מתחילה המלחמה.
בכדי לנצח במלחמה, למדנו, כי אין לנו ברירה אלא ללכת הפוך. אם החוסר ידיעה, ההתכווצות, הפחד, הבושה והשאלה גורמים לנו להיות כה פגיעים ואבודים, נעשה ההפך. העצמי הקטן, המפוחד והאבוד, מרגיש שהוא לבד ומנוכר, אז הוא חש שהוא לבד גם מול עצמו. אם יש בו 2 ישויות שטוענות ההיפך. אז מתגבשות ישויות נוספות בצורת אינסוף קולות פנימיים השולחות את העצמי לחפש תשובה באינסוף מקומות אחרים. גם הוא לא לצידו, אז הוא מתחיל בתחושת ההתנכרות הפנימית, במלחמה העצמית. ולפני שהוא נוקט אמצעי השרדות והתמודדות, העצמי – הוא מבקש סיוע. וכשהוא בוכה, ואין דמות אמהית או אבהית שתבוא להרגיע אותו, להזין אותו או לתת לו חום ואהבה, אין וודאות. אז השכל אומר: אם ללכת בדרך הזו לא מביאה אותי לשום מקום פרט לכאב ולאבדון, אני צריך ללכת בדרך אחרת. אז העצמי הולך בדרך ההפוכה בציפייה שהיא זו שתביא לו את האושר, הוודאות, הבטחון.
אז אנחנו מזייפים בהירות, עוצמה, תשובה. וכיוון שההתמקדות היא בצורה ולא במהות, זה לובש הרבה צורות, כמו דיבור בקול רם, התנצחות, התנפחות, צדקנות, יוהרה, נגזרות של הרצון להוכיח את האמת שלי, בעיקר עבור עצמי. ומתוך הרצון להוכיח שאני צודק, חכם, מדויק, כדי להרגע, אני מחפש אישורים חיצוניים שיאשרו לי שאני צודק. כשאני בטוח במשהו, אין לי את הצורך להוכיח או לקבל אישורים. אני בוודאות. יש בהתנפחות הזו, בהתרעמות, מן קול קורא של העצמי לביטוי שנזקק באישורים. הדרך הזו, באה להגן עלינו מהרעש הפנימי המבקש קצת שקט ובהירות, המבקש להנציח דעה אחת על פני האחרות. קול אחד שהוא נכון וצודק, כמעין יציבות. הוא מבקש קודם כל ביטוי של קול אחד ברור. ובבקשתו ביטוי, הוא מבקש להשקיט את הקולות האחרים שבראשו. הדעות, העמדות והקולות האחרים לובשים צורה של חברים, הורים ומורים, והם כולם ייתגלמו מולו במציאות היומיומית ויציבו מראה מול פניו שתשקף את הקולות השונים. אז בבקשתו לשקט ובהירות הוא יבקש להשקיט את כולם ולדבר. אז תופיע ההתרעמות וההתנפחות, הרצון להיות צודק. הוא ישקיט את האחרים דרך ווכחנות, צדקנות, והוכחות, מה שנדמה הרבה פעמים להראות כמו ישיבת ממשלה. התכנסות של חבורת מנופחים חסרי בטחון שרוצים להוכיח שדרכם היא הטובה ביותר.
ובדרך, שימת הלב ל"אני הצודק", היא שימת הלב לאני ביחס לאחרים. אז מתחזקת תחושת העצמי הנפרד. העצמי ביחס לקולות האחרים שבראשי, העצמי ביחס לעולם. האני הזה, יוצר נפרדות, תחושת עליונות מזוייפת שהנפש למדה לגייס אותה בכדי לא ליפול או לחוש אבדות, אך היא שריון. היא לא אוהבת, משמע היא לא מקבלת, היא לא רואה אחרים, היא לא מקשיבה, היא כוס מלאה וגדושה שנשפך ממנה.
ובעודי מבקשת לשפוך אור על האגו, אני לרגע חושבת על הביטוי "לשפוך אור", כמה שפע של אור יש, רק צריך לשפוך אותו, והאור מאיר את הדברים, מבהר אותם. אז אפשר לראות אותם בבירור. כמה יופי.
אני מבינה שלהלחם או לברוח הן אופציות הישרדותיות מגבילות, הן זונחות את הלב, אין בהן אהבה.
-במלחמה יש מפסידים ויש נפרדות. יש אחד עליון ואחד תחתון. יש כובש ונכבש והם שניהם אני. אין סליחה, אין חמלה, אין קבלה.
-בבריחה יש פחד, יש בהלה, אין התמודדות, אין וודאות, וגם שם אין סליחה, אין חמלה ואין קבלה.
האופציות הללו, הן בסמל השחור והלבן. אין מרחב של אופציות המתקיים ביניהן. אין אמצע, אין צבע, אין. אך יש. יש את החיבור לנשמה, יש אותי. שאתבונן בהם, ואמצא את הצבע, את הגשר שבין העולמות, שאפייס ביניהם ואחבק אותם, שאביא לשלום בשדה הקרב של העצמי.
העצמי ירגיש אבוד, ואני אבקש סיוע, לא אאבד תשובה, אני אדע שאני כאן לצידי, אז יהפכו כל הדמויות בחיי מאינסוף קולות רועשים לסיוע אמיתי. הם יהפכו מאויבים למדריכים. אני אקשיב להם ואבקש לראות מה הם אומרים לי, מה אומרת הנשמה לעצמי. וכיצד היא מתפתחת.
פתאום אין רע בלהגיד "לא יודע", "אולי", "אני חושב", "אני מרגיש", "אני לא בטוח". אני אתן אהבה לאגו, כמנגנון הגנה שבא להגן עליי בדרכי. אגיד לו תודה, הבנתי אותך, עזרת לי, אך גדלתי. אני אזהה אותך בפעמים הבאות שתבוא לעזרתי, כשתבוא להגן עליי מכאב ומפחד כשאלך לאיבוד, ולא אלבש אותך כשריון מגן, אתה תהיה שם לצידי להזכיר לי שבין המלחמה והבריחה, בין החולשה לעוצמה, בין ההתכווצות להתנפחות, בין הרגש וההגיון, בין החיים והמוות, ביני ובין העולם – יש אותי, יש אלוהים, יש אהבה, וזה אותו החומר. אז אחבק אותך אגו, אניח את השריון בצד בבטחה, אקלף את הקליפות, אסיר את המסיכות, ופתאום זו אפשרות להיות חשופים, מתמהמהים, שואלים, ילדים בגדילה, פגיעים, זה בסדר לא לדעת, לא להיות גדושים, לא להיות כוס מלאה ונשפכת. כי כשמרוקנים את הכוס, אפשר למלא אותה.
וממקום זה של חוסר שליטה, תגיע השליטה האמיתית, יגיע החופש, ואז אשאל את עצמי
ממה אני מרוקנת את הכוס?
ובמה אני בוחרת למלא אותה?
אהלן. אי אתחיל בזה שאני מאוד נהנה ממה שאת כותבת .
אך עדיין קשה לי להבין. לדוגמא – את דיברת על מצוי ורצוי ושהשאיפה והחוסר והחוסר והמתח שנוצר יוצר תנועה לעשייה והתפתחות . אך מצד שני גם יוצר תחושות של אשמה ואני מבין את זה. אבל איך את רואה את ההתפתחות שלנו בלי לרצות להגיע לאינשהו ? איך אני יכול להגיע למצב שלם ושליו עם עצמי ולהתפתח גם יחד? מה ידרבן אותי אם אני לא רוצה כלום?
באהבה רבה. תודה רבה לך שרית