אם אי פעם אובחנת כבעל הפרעת קשב וריכוז, אם חשדת שיש לך אחת, אם הציעו לך ריטלין, או שאתה "היפר אקבטיבי", הייתי רוצה שנבחן רגע את המצב.
אני אפתח בזה שאני לא מבטלת קיומן של הפרעות קשב וריכוז, ישנם מצבים נוירולוגים שונים במוח שאכן משבשים את יכולות הריכוז, פוסט טראומה ועוד מצבים נוספים שיכולים באמת להקשות ולהפריע לנו לייצר למידה, קשיבות והצלחה בחיים.
עם זאת, הפופולריות הרווחת של האבחנה בימינו, כמות נוטלי הריטלין ותחליפיו, והנורמליזציה של הנושא, הוא מה שמדאיג אותי.
מקרים רבים של מטופלים שישבו אצלי על הכורסא והכילו על עצמם את האבחנה מגיל צעיר והשלכותיה, אל מול היכולות שלהם, הוא מה שגרם לי לרצות לכתוב את המאמר, ולאפשר זוית קצת אחרת על הנושא.
נתחיל מזה שהפרעות קשב וריכוז, עם היפר או בלי, הן לא חדשות כל כך בעולם. עד לפני 30 שנה, ובמגזרים מסוימים עד היום, היו מורים מרביצים לילדים עם סרגל, שוט או דרכים יצירתיות אחרות על מנת לגרום להם לשבת וללמוד, לשנן חומרים ולא להיות מוסחים.
הגישה הפופולרית הזו, בסך הכל התחלפה מאלימות לסימום.
בשני המצבים, אפשר לדעתי ללמוד על האתגר של המערכת להתמודד עם חינוך והוראה לילדים ונוער.
נתחיל בזה שילדים הם סקרנים מטבעם ואוהבים מאוד ללמוד ולגלות דברים חדשים, וכן לפתח כישורים ומיומנויות. בנוסף לזה, יודע כל אחד, ילדים הם אנרגטיים(!).
לפעמים המחשבה על להושיב ילד חיוני, ערני, סקרן ונלהב על כסא למשך כל כך הרבה שעות נראה לי תמוה. נוסיף על כך שהרבה מחקרים מדברים על כך שלמידה חוויתית מועילה יותר מאשר הוראה פשוטה.
ונוסיף, שלכל ילד יכולות למידה ועוצמות שונות, ילדים מסוימים ויזואלים בעוד שאחרים יותר שמיעתיים או תחושתיים (קינסטטיים), נוסיף על זה גם אתגרים חברתיים, בעיות בבית, חרדות ופחדים. נכפיל את זה ב30 (במקרה הטוב) ונכניס את כל זה לכיתה אחת עם מורה אחת, שבסך הכל רוצה להעביר חומר לימוד.
סך כל אלו, משפיעים רבות על יכולות ריכוז, קשב ונוכחות. בו ברגע שישנו קושי, ציונים נמוכים, תחושת כשלון, אולי גם כעס ואכזבה מההורים, תושפע תפיסת המסוגלות של הילד. גם אם יש לו יכולות לא רעות, ייתכן שבית הספר, לימודים ומקצוע מסוים יקבלו קונוטציה שלילית והוא יפתח סלידה אליהם, על מנת להגן על עצמו מתחושת הכישלון. התחושה הזו עלולה לגלוש לתחומים נוספים, להשפיע על הבטחון העצמי, על בחירת קבוצות שייכות, כמו גם על בחירות עתידיות, כמו המנעות מלימודים אקדמאים ועוד.
את הכדור שלג הזה קשה לעצור.
ברגע שיש תחושת מסוגלות נמוכה, כמה קל לאמץ לעצמנו הפרעה או מגבלה. שכן בגללה אנחנו לא מסוגלים. ולא רק כך, אם נצרוך כדור פלא, יופיעו בתוכנו כוחות על ונוכל לצלוח את הלימודים.
חשוב לציין שריטלין וחבריו, מוכרים כתרופה נרקוטית, משמע ממכרת, וההרכב הכימי שלה דומה להרכב הכימי של סם הקוקאין. לכן ישנו שוק שחור של סחר הריטלין ורבים נוטים גם להסניף אותו. עכשיו דמיינו ילד בן 5 נוטל את התרופה.
כמו כן, רבים מתארים את תחושת הניכור שהם חשים בזמן ההשפעה, ובקושי בהבעת רגשות.
וכמובן דאון (ירידה במצב רוח) בתום ההשפעה. שזה בערך הזמן בו באים ההורים לאסוף את הילדים מבית הספר או הגן.
כשמגיעים אליי אל הכורסא המבוגרים עם "הפרעות הקשב" אני מציעה להם מילים חדשות:
מוטיבציה ועניין.
וכשאני שואלות אותם על תחומים בחיים בהם יש להם עניין מוטיבציה אז הפלא ופלא, הם שמים לב שיש להם יכולות קשב וריכוז מופלאות.
אם כן, כדאי לבדוק כשאנו ניגשים לנושא, כמה אנו מזדהים עם ה"הפרעה", כמה אנו מלאים בעניין או מוטיבציה לנושא בו אנו רוצים להצליח או אולי הפרעה היא תוית שנוח לנו איתה או פשוט סיפור שהתרגלנו לספר לעצמנו.
כדאי שנבדוק מה באמת מפריע לנו (או לילדינו) ? היכן באמת הקשב שלנו? במה אנו מרוכזים? בעניין אחר ? אולי בפחד או בחשש להיכשל? אולי אנו מלאים בהתנגדות למשימה כיון שאין לנו תחושת בטחון או מסוגלות?
אולי יש עניין שמטריד אותנו? אולי זיכרון שקשור במשימה הנוכחית?
וחשוב מכך, מה אנו צריכים על מנת לצלוח את שעת הלימוד או המשימה שעלינו לבצע?
מה אני צריך/מה אתה צריך? היא שאלה שאני מאוד ממליצה לאמץ. היא קודם כל משדרת שזה ניתן לביצוע, ואחר כך, לגיוס משאבים.
דבר נוסף שעוזר, הוא תחימה של זמן הביצוע וידיעה של מה אנחנו עושים או מקבלים אחר כך. זה עוזר לנו להתגייס לעניין.
כלי נוסף לבניית המוטיבציה הוא לדמיין את עצמנו לאחר הביצוע. איך נרגיש? איך זה נראה? מה זה יאפשר לנו? ברגע שאנו מדמיינים זאת, זה כאילו כבר צלחנו את זה.
כדאי לחשוב על תחומים בחיינו שיש לנו המון מוטיבציה ועניין בהם ואנו מצליחים להתמיד ולגייס את כוחות הקשב והריכוז שלנו, ולבדוק- איך אנחנו עושים את זה? מה אנחנו אומרים לעצמנו? מה מאפשר לנו להיות קשובים ומרוכזים? וללמוד מההצלחה.
דווקא פעילות ספורט או כל דרך כייפית להוציא אנרגיה ולשחרר כימיקלים והורמונים שטובים לנו, יכולה לסייע.
חשוב מאוד לשים לב לדיבור הפנימי שלנו לקראת ובעת למידה או עשייה. כמה אנו מפרגנים או מורידים את עצמנו (או את ילדנו). למילים יש המון כוח, וכדאי לנו לעודד, לסמוך ולפרגן בעשייה. למצוא כישורים, יכולות ומיומנויות קטנות שאנו טובים בהם, לראות מה עוזר לנו, ולעבוד עם זה. כיוון שאין דרך אחת שאובםה לכולם, עלינו למצוא את הדרך שלנו.
כדאי לזכור, שבעולם טכנולוגי כשלנו, בו אנו מבלים המון מול מסכים שהכל מתחלף ומשתנה בלחיצת כפתור או גלילה מהירה, כשסרטים וסדרות תופסים אותנו מרותקים, ומשחקי מחשב או טלפון יודעים לתפוס אותנו היטב, קצת שכחנו איך הדברים פועלים במציאות האורגנית.
בה אנו חווים תסכולים, בה למידה מתבצעת בתהליך וחשיבה ולא בלחיצת כפתור. בה אין לנו יכולת לגלול את המסך כשמשהו לא מעניין אותנו או כשאנחנו לא מבינים, סף הריגוש יכול להיות נמוך יותר, והקצב לרוב איטי יותר.
אך עם זאת, מי שמצליח ומגיע להישגים של למידה, של אתגרים ספורטיביים, של יצירה ועוד, יודע כמה ערך יש לזה, כמה זה מתגמל ובעצם יוצר חוויה חיובית ותחושת מסוגלות שתלך איתו הלאה.
כמו שאתם מבינים, קשב וריכוז, הוא הרבה יותר מזה ויש לקחת משתנים רבים נוספים. הסיפור הוא הרבה יותר מורכב מ"הפרעה".
החברה והתרבות שאנו חיים בה כיום מופרעת קשב, ובטעות אנו יכולים לספר לעצמנו או לילדנו סיפור מקטין ומכשיל.
ולכן אני מציעה לבדוק את הסיפור הזה טוב טוב.
אולי הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
