על הנטייה לרצות (please) – למה ואיך אפשר אחרת?

כולנו מוצאים את עצמנו מרצים (pleasing) בחיים, במקרים בודדים או דמויות ספציפיות.
לרצות אנשים מדי פעם זה דבר טבעי, כולנו אוהבים לשמח אחרים, לעזור. ובכלל, אנחנו אוהבים כשמרוצים מאיתנו.
אך כשאנו מרצים באופן קיומי, מתקשים להגיד לא, מאבדים גבולות, מתקשים לכעוס, ויחסים הופכים עבורנו אתגר, כדאי שנבחן את זה.

נטייה לריצוי או אישיות מרצה, לרוב קשורה בתפקיד שאומץ כבר בילדות (שהוא תפקיד מאוד נפוץ).
ריצוי היא התנהגות מאוד מתוגמלת מההורים והסביבה, זאת כיוון שהיא מכילה תכונות שאנו מאוד מעריכים כמו התחשבות, נתינה, עזרה ו"טוב לב".

על כן, התנהגות של ריצוי מקבלת במהרה גם חיזוק וזוכה לתוית "הילד/ה הטוב/ה".
בו ברגע שהוא מקבל תוית, הילד זוכה להכרה ואהדה. הוא מקבל משמעות חיובית ומאמץ את התפקיד.
במקרים אחרים, תפקיד זה מאומץ דווקא בשל הורה או דמות משמעותית שאינה מרוצה, אז לוקח על עצמו הילד משימה הנובעת מאשמה או תחושת אחריות.

זאת כיוון שילדים חיים בתחושה נרקסיסטית שהם מרכז עולמם של הוריהם, ועל כן הם חשים כי מצב רוחם של הוריהם קשור אליהם.

במקרים נוספים אישיות או הנטייה לרצות, מתפתחת עקב טראומה או סביבה נצלנית אליה גדל הילד. אז הוא מאבד את עצמו, וכמו נכנע למצב.

אנשים מרצים, הם אנשים אכפתיים, מלאי חמלה, שוחרי שלום, מפשרים, מגשרים ושואפים להרמוניה. הם לא אוהבים להיכנס לעימותים, מתקשים לשים גבולות ולהביע כעס. הם מתקשים להיות אסרטיביים, ולעיתים גם לקבל החלטות.
הם מלאי אמפתיה, ויודעים לזהות היטב את הצרכים והרצונות של האחר.
מרצים יכולים להתעסק באחר ובצרכיו עד שהם שוכחים את עצמם, את הרצונות והצרכים שלהם.
מתוך האינטנסיביות, האשמה וההתעסקות באחר, המרצים אוהבים חופש, התבודדות, וצריכים ספייס לעיתים קרובות.

הפחד הגדול של מי שנושא דפוסים משמעותיים של ריצוי, הוא הפחד שלא יאהבו אותו.
תג "הילד/ה הטוב/ה", או הכרה כאישיות נעימה ואכפתית, יכולה להעניק הרבה משמעות ואהבה, ולכן בקלות נוצרת היצמדות לדפוס הריצוי ולזהות המרצה והמטיבה. אז נוצר פחד שאם אני יפסיק להיות ילד וילדה טובים -לא יאהבו אותי. (כמו כל התנהגות שנקבל עליה חיזוקים, אהבה ומשמעות. ויש תפקידים רבים).

מאוד נעים לשהות בחברת מרצים. הם רואים אותך, מגלים עניין, ידאגו לצרכייך ויעשו שיהיה נעים. עם זאת, להיות איתם בקשר הדוק יכול גם להעלות בלבול, דיבור באוויר, קושי בקבלת החלטות, ריחוק פתאומי או ניתוק קשר. לעיתים נראה כי יש פער בין מה שהם אומרים, לבין איך נראה שהם מרגישים.

הם מתקשים בהצבת גבולות, בהתנגדות ובעימותים, שכן לא נעים להם לאכזב את הצד השני. אסרטיביות נתפסת בעיניהם אגרסיבית, ועל כן הם יכולים למצוא את עצמם במקומות לא נעימים ובקשרים מכבידים או נצלניים זמן רב, ללא יכולת לסיים או להתמודד עם הקשיים.
כשאני מרצה, אני שם את רצונו של האחר לפני הרצון שלי.
כשנוצר קונפליקט בין הרצונות והצרכים שלי ושל האחר, אז מתעורר אי שקט ובלבול רב. לעיתים זה יגיע עם דפוסים של התנהגות פאסיבית אגרסיבית והרבה "לא נעים לי".
במקרים חמורים זה יכול להוביל גם להתקפי חרדה או דיכאון.
על אף שלמרצים יכולים להיות המון חברים, טיפוסים מרצים מרגישים בודדים, וכמיהתם העמוקה היא, שיהיה מי שיראה אותם כמו שהם רואים את האחר. שיעריכו אותם, יאהבו ויכבדו את הגבולות שלהם, כמו שהם מכבדים של אחרים, מבלי שיצטרכו להגיד דבר.

אם קראת עד כאן, כנראה שאתה מזהה שיש בך מן הריצוי או שאתה בקשר קרוב עם אדם כזה.
אם אתה סובל מדפוסי ריצוי, ורוצה ללמוד לאזן אותם יחד עם חיבור והבעה של הרצונות והצרכים שלך, מניסיוני הטיפולי אספתי וריכזתי מספר נקודות לשים עליהן דגש:

 

1. אסרטיביות – לרוב מרצים חוששים שאסרטיביות היא אגרסיביות. היא לא!
הצבת גבולות, התנגדות למצבים לא נעימים, לסרב ולהגיד לא – חיוני וחשוב ביחסים מכל הסוגים. לשים למטרה להתחיל לפעול ולתרגל אסרטיביות.
2. חיבור לתחושות הגוף- כשהגוף מורגש, מורגשים הצרכים והרצונות שאנו כל כך נוטים לשכוח.
חשוב לשים לב מתי נעים או לא נעים לי. שם העוגן. אם זה לא נעים לי – זה לא נכון לי.
3. כעס – הוא רגש חשוב ביותר, וחשוב להביע אותו על מנת לשים גבול. הוא אולי לא נעים או זר בשלב הזה, אך הוא משמעותי ביותר.
2. במצבים של קונפליקט ובכל מצב של אינטראקציה, לבדוק – אני רוצה או מרצה?
4.אין בריצוי שום חן, לכן כדאי לשנות את מעגל הנתינה. כשאני נותן מעצמי רק כי אני מפחד מעימות או כי לא נעים לי, אני למעשה נותן מתוך הרצון שיאהבו אותי. אז הנתינה היא לצורך קבלה. נתינה אמיתית היא נתינה לצורך נתינה. כשהיא נעשית מרצון אמיתי, פניות ויכולת.
5. אם אני הולך להתקרבן אח"כ או אם אני עושה את זה כדי לקבל הערכה – זה כנראה לא זה!
6. ללמוד להגיד לא. אני לא יכול כרגע, זה לא נעים  לי, אני לא רוצה. לשים גבולות.
כדאי ממש להתאמן על זה יום יום.
7. מתוך האהבה לנתינה ועזרה להבין שעליי קודם כל לדאוג לצרכים שלי. רק כשאני מלא, ובמקום מאוזן אני יכול לתת מעצמי באהבה. אם לא ישנתי, אם אני לא פנוי כרגע, אם הצרכים שלי כרגע לא מלאים, אני לא יכול לתת. זה מרוקן.

 

מוזמנים לשאול שאלות, לשתף תהיות ומחשבות.
באהבה.