רועי, 26, סטודנט לביולוגיה.
"לפני שלוש שנים היה לי שער ארוך והרבה תמימות בעינים. נפגשתי עם בחור אחד שקוראים לו אסף וגר ביפו. ובאותו לילה הוא שלט בי. וניסיתי לברוח- יצאתי מהבית עם האופניים ונסעתי ונסעתי והרגשתי חופשי הרוח חזקה בפנים ואני נוסע במהירות- הצלחתי לברוח והוא מאחורי- נוסע על אופנים וצועק שאעצור. התישבנו על הדשא בגן צארלס קלור וכל מה שהוא אמר עשיתי. איבדתי שליטה…"
אביב, 26, סטודנט לחינוך אנתרופוסופי, פסל וצייר.
"זה התחיל להפריע כשעברתי מלעשן מריחואנה ללעשן נייס-גאי…מצאתי את עצמי תלוי לחלוטין בחומר שצרכתי, ללא אחיזה במציאות, במי ומה שאני. אבוד היא מילה טובה לתאר את מה שעבר עליי. כשהבנתי שהבחורה שאני אוהב, שירן, עלולה לעזוב אותי בגלל מי שנהייתי, הצלחתי להחליט שאני מתחיל לשנות דברים לפני שאני מאבד אותה".
אלה, 25, סטודנטית לעיצוב והוראה.
"חייתי עם החרדה הזאת יותר מידי שנים, נכנעתי לה, נתתי לה להוביל אותי, כאילו הייתה אני, שמעתי קולות כל הזמן בראש תרחישים שליליים, מילים רעות, העולם סגר עליי, לפעמים חשבתי שאני עומדת למות מרוב שהריאות שלי עומדות להתפוצץ כי אין לי אוויר".
ליאן, 27, מנהלת חנות בגדים.
"יש הרבה בחורות מגניבות, שמחות, עשירות ומבית טוב. מה יש לו לחפש איתי? לא רציתי לחיות, הנפש שלי היתה תלויה בו. מצבי רוח קיצוניים לפי החליל שלו, אובססיביות, רחמים עצמיים, חוסר תקווה לחיים. החברים והמשפחה רק ייחלו לי לצאת מהמקום הזה. הייתי חסרת אונים, פגעתי בעצמי פיסית, ירדתי במשקל, אכלתי כי היה צריך, נשמתי כי זה הכרחי, חייתי…כי מה כבר נשאר לי… מה עושים עכשיו?"
עמית, 34, מוסיקאי יוצר ומפיק, שף.
"מאז שאני זוכר את עצמי היתה לי הרגשה של חוסר מיצוי שהיתה מלווה בחוסר הערכה עצמית, מה שהוביל אותי לשנים רבות של בריחה על ידי "מערפלי מציאות". הם באו בצורה של מריחואנה. אחרי שהיה לי הכוח להפסיק, הגיע התחליף היותר נורא, שהיה החבר הכי צמוד שלי בשבע השנים הבאות – האלכוהול".
