ליאן, 27, מנהלת
חנות בגדים.
הסיבה שבגללה הגעתי לטיפול היא בגלל פרידה מבן זוג, או לפחות כך חשבתי.
במצב שבו הכל נראה כבר לא אפשרי, שאין טעם לחיים, ברגע שאיבדתי חלק כל כך גדול מהחיים שלי, לאחר תלות של 100% בו, חוויתי נטישה. מן סוג של ויתור, שמישהו שוב כמו בעבר מתייאש ממני וכבר לא נלחם. ניסיתי בכל דרך לעזור לעצמי (פסיכולוג, ייעוץ מהסביבה וכו'). כלום לא הצליח להושיע אותי מהייאוש, הרגשתי אבודה.
הרגשתי לא יוצלחית, הגורל שלי כבר נקבע. אין לי כסף, יש לי משפחה גרועה, אין לי מקום להניח עליו את הראש, אין לי אהבה, אין טעם לחיים!
חברה חזרה אליי משום מקום, כמו מלאך ששמע אותי. שיתפתי אותה בכל המצב שאותו היא הכירה ממזמן, דפוס שחזר על עצמו גם עם בן הזוג הקודם שלי. היא הציעה לי ללכת לטיפול פסיכותרפי אצל מישהי שעזרה לבן זוג שלה לצאת מהתמכרות.
לי לא היה מושג מה סגנון הטיפול, שמעתי שיש דבר כזה טיפול לנפש, אבל לא באמת ידעתי מה זה אומר. בלי לחשוב פעמיים ובעקבות הנסיבות, אחרי שניסיתי הכל, כבר לא היה מה להפסיד.
משם הכל התחיל…
הדברים שהבנתי במהלך הטיפול הם שיש דפוסים שמלווים אותי כבר המון שנים והם מתבטאים בתלות, קורבנות וחוסר הערכה עצמית. ולמעשה, זה לא באמת קשור לבן זוג אלא לדרך שבה התנהלתי. לדרך היחידה שהכרתי בחיים.
נגענו הרבה פעמים בעבר שלי, קשר עם האדם שהכי קרוב אלי – אמא, וקשר שנותק מזמן, ולזה אני קוראת "תסביך אבא". מה שזכור לי זה שהייתי ילדה של אבא. תמיד כשהוא היה חוזר מאוחר מהעבודה הייתי ממתינה לו, קופצת עליו בהתרגשות ומבקשת ממנו לשבת איתי קצת עד שארדם. בגיל 11 כשהיחסים שלי עם ההורים הגיעו למשבר, ולאחר חוויות קשות של מריבות ומלחמות, כל אחד פתח לו חזית משלו ולבסוף הגיע פירוק החבילה.
לא ממש עיכלתי את המצב, הייתי בסך הכל ילדה, ילדה של אבא. מאותו רגע הכל השתנה.
בגיל הכי חשוב לי, גיל שבו אתה מעצב את עצמך, פתאום הפכתי להיות הילדה הבוגרת מבלי שביקשו ממני רשות בכלל. התחלתי לדאוג לאמא, שלא תשבר, ושמעתי את אבא מקטר. ניסיתי בכל כוחי לתת גם משהו לעצמי: חברים, בילויים, בת מצוה, התאהבות ראשונה, להסתגל לחיים חדשים שפתאום חווים מחסור, להפוך לילדה נטו של אמא, שצריכה לשמור עליה שלא תשבר מהחיים שצפויים לה, שבכל זאת מנסה בכל כוחה לשרוד רק כדי לברוח מאבא.
חשוב לי לציין שהיחסים שלי איתו כבר לא היו אותם יחסים. זה עבר למצב של פגישות בתנאים מסוימים, לפעמים דרך עובדת סוציאלית שמכתיבה לנו את החיים, בתי משפט, רבנות. המון כעסים ושנאה בין שני האנשים שבעצם היו אמורים לעצב לי את החיים. הם הפכו לילדים קטנים. המשענת היחידה שהאמנתי בה, כבר לא היתה יותר.
בבית ספר הייתי תמיד במרכז העניינים, לא היו חסרים חברים. הייתי תמיד עם החבר'ה המקובלים, ובכל זאת היום במבט לאחור, אני רואה כמה היה לי קשה לקבל את עצמי בתוך כל זה. אין מספיק כסף בבית, אין בית מפואר והכי חשוב, אין יחסים בטוחים בין ההורים.
כמובן שמערכות היחסים שלי עם גברים מעולם לא היו ברורות. החבר הראשון שלי, שבאמת אהב ורצה – לא קיבל ממני את האהבה הנכונה. חיפשתי משהו אחר, לא ידעתי באמת מה. כאילו יש לי את הגבר המושלם – האוהב, המפנק, חושב על עתיד משותף, מרים אותי גבוה. ולי היה חסר משהו, איזו דרמה, מישהו שיתן לי אתגר להתאמץ יותר, הרי לא ככה אמורים להיות החיים. קלים, נוחים, רגועים, אהבה אמיתית ללא תנאים?
ברגע שלא האמנתי לזה, הלך כל אחד לדרכו. ואז הכרתי את "גבר חלומותיי". חתיך, צעיר, פה חלקלק, קצת ערס. מאתגר לא?
ברור שמאתגר! לכי תסבירי לו מה זה לאהוב באמת, מה זה לדעת לתת…
זהו, אני מאוהבת. אבל…רגע…הלו…צריך דרמה, מתח…
וכמו בשאר היחסים הבאים שלי, הגיע הדפוס. להפוך את המצב לזה ש"אזרוק אותו" בדרמה מוחלטת ופשוט לא להבין שזה לא הגבר שנכון לי כי הוא לא מבין מה הרצונות שלי, לגרום לו להתחנן, להרים ידיים ולבסוף לשחרר…
ואז אני נכנסת לתמונה שוב. מה, אתה לא רוצה? אין מצב!!! ואני מנסה לחזור בי, להתחנן על חיי, לרדוף ולנסות להוכיח לו מה אני שווה ושהוא ויתר מהר מדי. ארבע שנים ניסיתי, הורדתי מעצמי. ואז הגיע בחור חדש, אינטיליגנציה רגשית שואפת לאפס, לא אציין שוב מה גרם לנו להפרד, אך הפעם המכה היתה הרבה יותר קשה. בפרידה הזו, כל החולשות שלי התעצמו, משהו פה כבר לא תקין אבל לא ממש ברור מה…איך מבינים את הכל בצורה ברורה בלי לאבד שוב כוחות?
לא רציתי לחיות, שנאתי כל דבר בחיים שלי. הנפש שלי היתה תלויה בו. מצבי רוח קיצוניים לפי החליל שלו, התמכרות, אובססיביות, כבר לא ידעתי איך להגדיר את זה,רחמים עצמיים, חוסר תקווה לחיים. החברים והמשפחה רק ייחלו לי לצאת מהמקום הזה. הייתי חסרת אונים! פגעתי בעצמי פיסית, ירדתי במשקל, אכלתי כי היה צריך, נשמתי כי זה הכרחי, חייתי…כי מה כבר נשאר לי… מה עושים עכשיו?
אין לי עבודה לחיים, אין לי כסף, אין לי תואר, אין לי אותו שהיה 100% מחיי.ברור שהוא לא ירצה, יש הרבה בחורות מגניבות, שמחות, עשירות ומבית טוב. מה יש לו לחפש איתי?
שנאתי את הלילה שהגיע ואת הבוקר שביקש להתעורר. אבן חזקה שמושכת אותי למטה…בהחלט ויתרו עליי, אני קורבן!
לאחר טיפול ארוך ולא קל…ברגעים של שבירה, אופטימיות ותקווה, אני מבינה שהכל בחיים זה עניין של תפיסה. שמה שתחשוב על עצמך, ככה יתפסו אותך. במבט גאה ולאחר תהליך קצת קשה, החלטתי לא להיות קורבן יותר. לא של גברים, לא של תכתיבים ובעיקר לא של עצמי. תלות זה דבר שקשה לי לתפוס היום. כשאני רואה מהצד התנהלות של תלות או קורבנות זה גורם לי סלידה. כמו חיידק שהיה בי ושחררתי בקושי רב. האמונה שכרגע שורדים את החיים עד שיבוא גבר ויושיע אותי מהחיים, לא מתקבלת עליי יותר! אני מאמינה בהדדיות, רוגע, שיחה אמיתית וללא אגו. להיות ברורה, לעמוד על העקרונות שלי בצורה כנה.
לאט לאט התעוררתי מחלום, התחלתי לצאת מהערפל. להתנתק מהדפוסים הישנים, לצאת לדרך חדשה, להתמודד עם פחדים גדולים, עם חרדת הנטישה, להבין שלפני הכל יש אותי וזה מה שהכי חשוב. שאני תלויה אך ורק בעצמי ושמגיע לי הכי טוב.
בתחילת הטיפול דידי שאלה אותי "מה החלום שלך?" ועניתי "מי חולם בכלל?"
היום אני מרגישה שאני מפנה מקום לחלומות. אני עדיין עושה טעויות, זה לא סיפור סנדרלה פה. אך כן רואה בבירור כל טעות שאני עושה ולא נשאבת למקומות חשוכים של התייסרות, כאב עמוק שמשתיק את כל גופי, ממשיכה להלחם ולהתקדם.
כמובן שההבנה הגדולה היא החוויה מהילדות אותה אני מקשרת למערכות היחסים שלי. אבא שבסופו של דבר ויתר, שחרר והמשיך הלאה. לעולם לא אחזור להיות ילדה של אבא. צובט לי בלב לראות בנות קשורות לאביהן בצורה טובה, כשהוא קורא להן "נסיכה".
ובכל זאת אני שמחה שמצאתי דרך חדשה, ממש כמו לקבל עיניים חדשות, להרכיב את הפאזל הזה ולהתמודד בדרך הטובה ביותר.
לפני שנה מי חשב שאני חזקה?
גם אני וגם החברים תפסו אותי כקורבן. זה מה שהפגנתי וזה מה שקיבלתי.
למעשה זה מה שפשוט ידעתי…
אך היה בי משהו בפנים שנלחם, שלא ויתר.
קוראים לזה "אני חזקה יותר"
היום אני יודעת שיש לי את הכוחות להתקדם, לשאוף, לאהוב. אני מעריכה את עצמי על הדרך הקשה, על התהליך הארוך…
נכון, המון אנשים לא חווים את זה, הם פשוט מתגייסים, טסים, לומדים, מתחתנים… אך לא באמת לומדים את החיים.
אני כבר לא קורבן, אני מלכה! בלי טיפת בושה.
פשוט מלכה!
