כולנו מוצאים את עצמנו מרצים (pleasing) בחיים, במקרים בודדים או דמויות ספציפיות. לרצות אנשים מדי פעם זה דבר טבעי, כולנו אוהבים לשמח אחרים, לעזור. ובכלל, אנחנו אוהבים כשמרוצים מאיתנו. אך כשאנו מרצים באופן קיומי, מתקשים להגיד לא, מאבדים גבולות, מתקשים לכעוס, ויחסים הופכים עבורנו אתגר, כדאי שנבחן את זה. נטייה לריצוי או אישיות מרצה, לרוב…
הגשמה עצמית, כמו פוטנציאל, אושר, ייעוד, אינדיבידואליזם והצלחה, הפך לחלק ממונחים פופולאריים המבקשים לעצב ולהנחות את הדורות הצעירים כיום. הם מבקשים לסייע לנו לחיות טוב יותר, אך אם לא נחקור ונבין את משמעותם האמיתית, הם עלולים להפוך לעוד משהו שאנו מעוניינים להשיג, לייצר אשלייה לא נגישה, ובסופו של דבר, לתסכל ולבלבל אותנו. אז בואו נפרק ונבחן…
מצבים מסוימים מעוררים בנו את תחושת "הקורבן". מול הבוס, מול האישה או הגבר, מול ההורים, החברים, מול הבירוקרטיה, המדינה, ואפילו מול מוכר הפלאפל או המלצרית.
מה מעורר בנו את הקורבן? איך אפשר לזהות אותו ואיך אפשר להשתחרר ממנו?
מה קורה כשהצורך בשליטה יוצא משליטה? כשחווית החיים הופכת מחיובית לשלילית? כשאין מקום לספונטניות, כשהחיים מכעיסים אותנו, כשאנו נהיים נוקשים, מתוחים, כוחניים ומניפולטיבים, כשיש מתח קיומי, כשאנו מחסירים נשימה ומפתחים חרדה? כשאנו מאבדים ספונטניות ויצירתיות, יכולת קבלה של המציאות ויכולת להתמודד עם אתגרים?
איך לשחרר שליטה ולהישאר בחיים? יציבות וגמישות – שתי היכולות שעושות את כל ההבדל
מה הקשר בין בדידות לרעב? איך רגש חמקמק יכול לנהל חיים שלמים? מה הקשר בין תחושה להתמכרויות? מה בין סקס, פורנו, אלכוהול, סמים ואוכל לרגשות? איך לזהות התמכרויות? איך אפשר אחרת?
