בעודי מתבוננת על נפש האדם: על נשמתו, על הכאב, התסכול, בעודי מבקשת לחקור ולגלות את הנפש, הנשמה ומה שביניהן, לגלות כדי לגלות את הדרך לריפוי, אני נתקלת בפרנקל, בפעם המי יודע כמה, המשיב אותי לעסוק באדם המחפש משמעות.
חיפוש אחר משמעות, תמיד נשמע לי רלבנטי להתפתחותו ובריאותו הנפשית של האדם, אך מעולם לא הקדשתי לו יחס מיוחד, כיוון שזה היה נשמע לי רחוק, כמעט כמו המושג אלוהים. אני חושבת שקרה דבר דומה בשני המקרים. כפי שהלכתי רחוק בחיפוש אחר מהות האלוהים, הלכתי רחוק בחפשי אחר מהות המשמעות לחיים. אך נוכחתי לגלות כי שיניהם קרובים יותר משהנחתי.
כיום אני מבינה, כי החיפוש אחר משמעות, הוא ברוב המקרים חיפוש האדם אחר ייעודו.
וכשאדם שואל את עצמו מהו ייעודו? מהי המשמעות לחייו? ממש כמו החיפוש אחר האלוהים, יש סיכוי כי יחפש אחר משהו חזק, ברור, וודאי וקולקטיבי. מסע חיי גילה לי אחרת. בדרכי.
מהתבוננותי בסובבים אותי, ראיתי אינספור נפשות שמתחת לעיסוקן, ולמרדף אחר מימושן והאושר, אינן בהכרח יודעות מהי משמעות החיים עבורן או מדוע הן כאן, ומהם הכוחות הפנימיים שלהן.
בהתבוננותי על אנשים מתעוררים, מתפתחים, השואפים למודעות וחיבור ללב, מצאתי תסכול רב.
מצאתי פער. פער בין הידיעה המכילה תובנות, מחשבות ואמירות יפות על העולם ועל הדרך, לבין החיים הממשיים בעולם הפיסי הזה, שנקרא לו המציאות, המציבה לנו אינספור מכשולים וקשיים.
הרבה אנשים שפגשתי, מכנים את הקושי הזה "שכל". כשהם, מצויים במעין שדה קרב, זה שבין השכל לרגש. בין התודעה לבין המציאות. בין הרצוי למצוי.
הקונפליקט הזה, הרבה פעמים מלווה בסיסמאות שמגיעות מכל עבר, וגם מן הלב המבקש מהם לדבוק בדרך, אל מול הקשיים.
אם "כולנו אחד", אם "אהבה היא התרופה של כל התרופות", אם ידוע שצריך "לחזור אל הלב", אם הלב נמצא בין השכל והרגש, אם יש "להיות במרכז", "לפעול במקום להגיב", ל"הביט בתוך הקנקן", לאמן את תודעת השפע, לתרגל "מחשבה שיוצרת מציאות", "לאהוב ללא תנאי", "להיות בכאן ועכשיו", להגיד תודה לעיתים קרובות יותר, להתבונן, לשתוק לעיתים קרובות יותר, לסלוח ועוד, מדוע כל כך קשה לדבוק בהם? מדוע אנחנו מתייאשים לעיתים קרובות מדי? מדוע חשבון הבנק לא תואם את ההשקעה שלנו? מדוע קל לנו לכעוס ולהיות אגרסיבים וקשה לנו יותר לחמול? מדוע נוח לנו להאשים את העולם והמציאות ופחות לקחת אחריות? מדוע על אף כל אלו והחיפוש אחר משמעות אנו חשים את הריקנות מכרסמת את נפשנו?
אם האדם בנוי מרוח, שכל, רגש, וגוף פיסי המתקיימים בעולם, אני חשה כי השכל, נמצא הרבה פעמים בשירות ההתמודדות עם העולם הפיסי. ומלבד לעובדה שהוא מגן עלינו מהקשיים הרגשיים, הוא מתוכנת.
כבני אדם אנו גדלים בעולם, המתנהל בצורה מסויימת, בחוקיות מסויימת. משרות מסוימות, בחברה מסויימת שמכילה חינוך מסויים, אינטרסים ספציפים המכתיבים ערכיים מסוימים, שלעיתים רבות אנו חשים כי אינם האמת.
ישנה תחושה כי האינטרסים של החברה להתנהלות כה מובנית, מנחילה אינטרסים מנרמלים, היוצרים עידוד של ערכים פיקטיבים, טוב ורע פיקטיבי, מוסר פיקטיבי וכדומה.
יכולות של האדם מנותבות לעיסוק מאוד ספציפי מתוך מחשבה שקריירה היא דבר הכרחי להתקיימות הכלכלית וההשרדותית של האדם. ואם האדם צריך לממש את עצמו, עליו למצוא את המשרה שתתן מענה ליכולותיו ולכישוריו. אך לפני כן עליו ללמוד בבית ספר, בחטיבה, בתיכון, להתגייס לצבא, ללמוד לימודים אקדמאיים שיכשירו אותו לעסוק בעבודה הנכספת שתממש אותו ותתן לו סיפוק אישי וכלכלי.
כל אלו, נדמה לי, נכונים אך עוברים תכנות. האדם העובר תהליך חיברות (סוציאליזציה), מתעצב דרך הבניות חברתיות המנרמלות אותו להתנהל דרך מה שהחברה חושבת שנכון. ובדרך, האדם חש תסכול, בלבול. חוסר קרקע, חוסר אמון, חוסר סיפוק.
הוא חש דואליות. האחד מחובר לרוח, לנשמה, לתובנות הלב, לרצון החופשי.
השני, גדל בעולם הפיסי, נתקל בקשיים, אוחז באמונות וערכים שאינם מסתנכרנים עם האחד.
אז, אם האדם לא נכנע לתכתיבים, או נפל לתסכול עמוק מדי המתבטא בהשתתקות, ציות, דיכוי וצורות ביטויים הנפשיים והפיסיים, הוא ממשיך לחפש אחר המשמעות לחייו.
משמעות החיים, אני חושבת, אינדיבידואלית. מעין החוזה עליו חתם האדם לפני שירד ארצה. התפקיד שלקח על עצמו לשרת בעולם הזה, המלווה בכישורים, חושים ויכולות תואמים. כשנפשו ללא הרף מבקשת לממש את תפקידו, את המהות שלו. ואם העולם מתנהל בצורה הרמונית, דרושות יכולות וכישורים מגוונים, עיסוקים מגוונים כדי שנוכל להתנהל בצורה אידיאלית. וכאן מגיעה האינדיבידואליות. אם כך, נדמה לי, "ירד" לכאן כל אדם עם פוטנציאל המצוייד בכישורים ויכולות הייחודיים לו.
אך בעולמנו, אני מאמינה, הדגש הוא יותר על הצורה, פחות על המהות. אפשר לראות זאת דרך מוצרים שאנו "רוכשים": סדרות טלויזיה, אידיאל יופי, תזונה, מחסה, תחבורה, צדק, חינוך, תרבות ועוד. כל אלו ויוצאי הפועל שלהם. נדמה לי כי כולם עוסקים יותר בצורה ופחות במהות ובתוכן. כיוון שחוש הראייה שלנו מפותח ואנו מסתמכים עליו במידה רבה, הוא משרת את רכישת כל המוצרים הללו, המספקים את העידן הכלכלי הזה שהעולם מתנהל על פיו, בעוד הנשמה מבקשת עיסוק במהות, בתוכן. ונדמה כי עליהם אף גורם לא מפקח או לוקח אחריות.
על כן, האדם המתוכנת מוצא עצמו רודף גם הוא אחר הצורה, אחר האידיאל הצורני, אחר הנורמה. בעוד קול פנימי קורא לו להתעסק במהות.
שוב, הוא חש דואליות.
אך לאושר אין צורה, לתחושת המימוש, ההגשמה, לחיות המלווה באנרגייה מניעה אין צורה.
החברה, המניעה אותנו לנורמליזציה ככור היתוך, מניעה אותנו לעבוד בעבודות ספציפיות ומגבילות חופש בחירה. חלקן מתוגמלות יותר וחלקן פחות. בכדי לעסוק בהן צריך לעבור הכשרה שגם היא מתמקדת הרבה יותר בצורה ופחות במהות, ועל כן הרבה פעמים בדרך, מלווה אותנו התחושה כי אנחנו לא הולכים בדרך הנכונה או כי עלינו לוותר על חלומותינו כי הם לא יכלכלו אותנו. וכיוון השהעולם המערבי בעידן במודרני מתנהל ברובו על בסיס כלכלי, עובר רוב הפוקוס של האדם לעיסוק בהשרדות הכוללת גם היא צרכים פיקטיבים שיעודדו אותנו לרכוש עוד ועוד מוצרים שיתרמו לדמותו של האדם האידיאלי, זה שנראה בצורה מסוימת, עובד בעבודה מסוימת ויש לו חיוך מסוים. חייו המשפחתיים, החברתיים, האזרחיים וכו' – כולם מתנהלים בצורה מאוד מסוימת. ייתכן כי בדרך, האדם יניח למימושו האישי ויתמסר כולו למשימות ההישרדות כיוון שקודמים לכל צרכיו הבסיסיים כמו קורת גג, מזון, בטחון ויציבות, רק לאחר מכן יוכל לטפס במעלה ההתפתחות שלו ולעסוק בצרכים הרגשיים, השכלתניים והרוחניים.
בהתמסרות למשימת ההישרדות, בה כסף הוא כלי משחק משמעותי, יתכן כי יחוש האדם כי כסף הוא משמעות החיים, משום שהוא נותן לו את החופש לעסוק בשאר. ובמרדפו אחר הכסף, יעלו מחשבות על איך, איפה, כמה וכמה שיותר ומהר. בו זמנית, ייתכן כי קולו הפנימי יושתק, אך התסכול הפנימי יגבר מתוך הפער שבין השניים, וכך גם תחושת הדואליות והפיצול הפנימי. משם, תגדל תחושת חוסר הבטחון המלווה אותנו בעודנו לא בטוחים, משמע, לא בכיוון הנכון, לא שלמים. ועם חוסר הבטחון, אני חושבת, יופיע מנגנון ההגנה הנפוץ בעולם – האגו, שירגיע אותנו שהכל בסדר כדי שהתסכול לא ישתק אותו. ובעודו בא להרגיע, להגן עלינו, הוא יסיח אותנו מהמהות, בעוד גם הוא למד להתרכז בצורה. בחיפוש אחר הצורה שלובש אדם בטוח, שלם. ובחפשנו אחר שלמות, ייתכן כי נתבלבל ונחפש את המושלם. ייתכן כי החיפוש אחר המושלם, יתמקד גם הוא בצורה המושלמת והיא תהווה לנו מכשול גדול בדרכנו.
אז ילך האדם בחיפוש אחר הצורה ההפוכה לזו שהוא לובש כרגע, של אדם חסר בטחון. וכנגד הכיווץ תגיע ההתנפחות, כנגד לחוסר הידיעה תגיע היהירות, כנגד התהייה תופיע הוודאות, כנגד הקטנות תופיע הגאווה והגדלות. וכל אלו ייתקיימו בצורת משחק, בצורת מסיכה שומרת, והם ישתיקו את הרעשים והקולות הפנימיים המבקשים אחרת.
אך בדרך זו, על דרך השלילה, פספסנו את מהות האדם השלם. שאין לה צורה אחידה. אבל אפשר להרגיש אותה, והיא מתבטאת הרבה פעמים נדמה לי, בנוכחות שלווה, רגועה, שקטה, פועלת ופועמת בקצב עדין ומשתנה, ומקבלת.
על כן הריפוי כיום, הטיפול, הגישה שלנו, נדמים להיות כמעין תכנות מחדש כנגד הדיכוי. לשם כך, קיים צורך להביע את התסכול, את הכאב, רק דרכו, אני מאמינה נבין את הפיצול ונוכל להודות בקיומו. לשם כך, נצטרך ללמוד כיצד להתבונן בפיצול ובתחושות וההתנהלות הנלוות אליו.
על כן, למדתי, צריך קודם כל לפתח ולתרגל רכות וסלחנות כשמביטים בעולם הפיסי ובעצמנו. הנוקשות לא תועיל לנו.
נשים רכות כשנתבונן בכל אלו ובשכל המתוכנת, ומתוך הרכות תגיע החמלה. אנו אנושיים, טועים בדרכנו המחפשת אושר, סיפוק ונחת. מתרכזים בצורת האושר ולא במהותו. רק אם נראה כי טעינו ונחמול באהבה, נוכל להנחות את עצמנו אל המקום הטבעי. הנוקשות נלחמת, ובמלחמות יש מפסידים, בעוד הרכות מחוללת שינויים בעדינות ובקצב המתאים.
על כן, כדרך האהבה, עלינו להיות רכים עם עצמנו לאורך כל הדרך, וזה עם זה, לשוב הביתה אל הלב. לרצות להבין את פשר המלחמה הפנימית, את הפיצול.
הרצון להשכין שלום פנימי יגיע רק מתוך הבנת כל הצדדים, אז נוכל לגשר ביניהם על הפער ועל חוסר ההבנה. על פער הרצוי והמצוי ולאחד אותם. לאחד את עצמנו, ומשם זה עם זה, עם העולם ועם המציאות.
רק אז, נדמה לי, נחזור להיות אחד שלם.