לא פעם מגיעים אליי מטופלים המודעים "היטב" לבעיה שלהם. מדיכאון, לדימוי עצמי נמוך, להתקפי חרדה, "רעש בראש", חוסר שקט, חיפוש אחר משמעות ועוד. תחת התיוג העצמי הזה, נמצא עולם שלם ומפותח שאינו מתוקשר. אחרי התרוקנות מהכאב והסבל שהם חשים "אני חושב שאני מרגיש", "הלב שלי רוצה משהו אחד, אבל ההיגיון אומר אחרת", "אני מבולבל", "זה לא מה שרציתי", "איך זה תמיד קורה לי?", "אני לא מרגיש כלום…" אנחנו מתחילים לגעת בתחומי החיים המושפעים והמחיר שהם משלמים. כמעט תמיד מופיע אלמנט הריצוי. הפער מפתיע אותי כל פעם מחדש. אנשים מוצלחים, חכמים, יצירתיים ומודעים, שבינם ובין התפיסה העצמית המתאימה, בין הרצונות ובין היכולת לפעול בצורה בריאה ישנו מסך עשן סמיך ומעוור. בפער הזה, אני יודעת – קבור הכלב. בין הרצוי למצוי תמיד נמצא הריצוי. כשהתפיסה העצמית רחוקה כל כך מהמצוי. אז אני יודעת, שתפקידי כמטפלת הוא להיות המתווכת. וכמתווכת עליי לחבר את המטופלים לרגשותיהם האותנטיים, אלו הנחבאים תחת מסך העשן ועורם העבה של התדמית הרצויה, הרחוקה כל כך מרצונם האמיתי.
מותר האדם מן הבהמה
מותר האדם מן הבהמה אומרים. מה שמבדיל אותנו, בני האדם, מעולם החי או לפחות ממרביתו, הוא המחשבה. עם ההתפתחות האבולוציונית שחלה כבר מאות אלפי שנים, בחפיפה לשינויים התרבותיים והסוציאליים, התפתחו המוח והיכולות האנושיות שלנו במובנים רבים. ככל שהשתנו תנאי המחייה והסביבה (בתהליך הביות שחל בעקבות מהפכות חקלאיות ותעשייתיות), כך התרחקנו מהאינסטינקטים ההישרדותיים שלנו, ויש שיאמרו התפתחנו. התנהלות בעלי החיים נשארה הישרדותית, המודעות שלהם נמצאת כמעט לחלוטין בכאן ועכשיו. האדם המודרני, חי כביכול בעולם שפע. והמרדף אחר סיפוק צרכיו הפכו מתווכים והדרך לסיפוקם שינתה צורה.
אם בטבע החיים מתנהלים ברובם סביב סיפוק צרכים כמו מזון, מים, בטחון ומחסה, שייכות, הערכה ואהבה. גם בעולם המודרני הם מתנהלים כך, אך בעקיפין. במקום ציד או עבודת האדמה, יש עבודה וצרכנות.
אם סיפוק צרכים כמו אהבה, שייכות והערכה, התנהלו בצורה אינסטינקטיבית ועל פי חוקי הטבע המצויים בכל להקה, שהם צרכים בהם מעורב רגש רב. אצל האדם המודרני, הם עוברים ברובם במחשבה.
האדם המודרני הוא אדם חושב. שכלתני, "הגיוני", רציונלי. את המודעות שלנו אנחנו שמים ב"מיינד". כמעט ולא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו חושבים. חושבים על מה שאנחנו עושים, חושבים על העבר- מה עשינו, חושבים על העתיד- מה נעשה, חושבים על מה יחשבו עלינו, חושבים על השלכות, חושבים על מה שאנחנו חושבים, עושים חשבונות, מחשבים את הצעדים, מחושבים.
ואז מגיע רגש, תחושה הנלווית למצב שאנו נקלעים אליו. והתחושה היא רחבה והיא מפעילה את התגובות וההתנהלות שלנו באופן כמעט אוטומטי.
התחושה מעוררת תגובות במוח, אליהם נלווים סימפטומים גופניים. התחושה באה לידי ביטוי בצורות שונות. כעס, לחץ, התרגשות, פחד, מתח וחבריהם. הביטוי הגופני שלהם יכול לבוא בצורת פעימות לב מוגברות או מואטות, לחץ או דקירות בחזה, כיווץ בבטן או דגדוגים – מה שאנחנו הרבה פעמים קוראים לו "פרפרים בבטן". העוררות הפיסית הזו באה להגיד לנו משהו, היא מתווכת את המצב הנתון שלנו. היא באה להגיד לנו מה נמצא מתחת לביטוי הזה של לחץ, כעס או התרגשות, מה אנחנו מרגישים באמת – אני מפחד להיפגע, אני מאוכזב, אני מקנא, אני חרד, אני נפעם, אני חש אשם, אני חושש, אני מתוח וכדומה. כדי להבין מה אני מרגיש, צריך הרגש לעבור פרשנות. הפרשנות הזו מתרחשת במחשבה. ככל שאנו חיים במחשבה, אנו מפתחים מודעות, ומשם אנו כמהים לשלוט בתגובה הרגשית שלנו למצבים שונים. בפועל, אנחנו נמנעים, עוצרים או מווסתים את הביטוי הרגשי. ככל שאנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלנו- אנחנו הופכים מחושבים. כך אנו מאבדים קשר עם האותנטיות שלנו, משמע אנו לא מבטאים את עצמנו בנאמנות, מראים את עצמנו פחות ומסתתרים תחת תדמיות ואוטומט של ה"רצוי". אז הופך הביטוי הרגשי להיות זר, מטלטל, פגיע ומפחיד. כך נפגמת התקשורת הבינאישית שלנו, שלא לדבר על התקשורת התוך אישית שלנו. אנחנו הופכים להיות זרים לעצמנו. אז בדיוק הופכים הרגש והשכל לשתי ישויות נפרדות.
החזק שורד?
כאן מתבקשת השאלה למה אנחנו כמהים כל כך להימנע מרגשות? או מדוע אנו כל כך כמהים לשלוט ולווסת אותם? איך הפך הליך טבעי במערכת שלנו לאויב?
אם כן, במהלך השנים אנחנו צוברים אינספור חוויות. על מנת לסדר אותן בזיכרון, באופן אוטומטי יוצר המוח תבניות פשוטות של מה מסב לי עונג ובעיקר מה מסב לי כאב. מכאן הוויסות והשליטה שלנו מתחילים לכלוא אותנו בשליטה על ההתנהגות שלנו, מה אני רוצה וממה אני נמנע.
מפני שאנו לא מסוגלים להימנע באופן מוחלט ממצבים שיעוררו בנו רגשות שונים, אנו נמנעים למעשה רק מהביטוי הרגשי הלא רצוי או המטלטל. אני מגיעה הזרות וההתנכרות מול המערכת הרגשית. אז מגיע ה "אני חושב שאני מרגיש…", "הלב שלי רוצה משהו אחד אבל ההיגיון אומר לי אחרת" או ביטויים נוספים של חוסר החלטיות ובלבול שמתחילים לחדור לכל תחום במציאות האישית שלנו ולצייר אותה כמבלבלת ואקראית.
המונח "רגיש" הפך מתי שהוא כמעט שווה ערך למונח "פגיע". ופגיעות הפכה להיות הפחד הכי עמוק שלנו. כי צריך להיות חזקים.
בעידוד תדמיות חברתיות וערכים מסויימים, המשוואה הפכה פשוטה:
חזק משמע שכלתני, קר רוח, ממוקד, כזה "הכובש את ייצרו".
חלש משמע רגיש ופגיע.
החברה לא מפסיקה לעודד אותנו להמשיך ולפתח את הנתק הזה שבין השכל והרגש או ביטויים שלו. היא מוכרת לנו תדמיות של אנשים חזקים – שהם אנשים מצליחים, או משפטים כמו "החזק שורד" ותדמיות כאלו מעוגנות בכל התוצרים התרבותיים. מאומנות, סיפורי ילדים, טלויזיה, פרסומות וכו' שכן הרצון להיות חזק הפך צורך. ובתרבות המערבית, סופו של כל צורך להפוך לסמל סטטוס שנרצה לצרוך. והשוק שופע.
במקביל, הרגישות שאינה מתוגמלת, הופכת להיות דבר בזוי ושאינו בשגרה. ובין המצוי- באותנטיות, לרצוי- במחשבה, עומד הריצוי – החברתי והערכי. במצבים הללו, צריכים אנשים ללכת לטיפול כדי להבין את עצמם באמת, לברוח לחופשה, לנסוע לסדנאות ופסטיבלים שדרכם יתחברו לעצמם או "לילד הפנימי", "לאהבה שבתוכם", לעשות מדיטציה ולשתוק לעשרה ימים, או כל ניתוק יצירתי אחר שירחיק אותם מהריצוי ויפזר את מסך העשן.
איזור הנוחות של כהות החושים
שימו לב מה התגובה האוטומטית שלכם כשאתם מבחינים באדם זר המהלך ברחוב, קרוב משפחה או חבר שלפתע אינו מפסיק לצחוק ולחייך – הוא בטח מסטול או השתגע. אם אחר עצוב- הוא דכאוני. אם אדם נרגש -"הוא בטח רגיש". אם יהיה בכי – "מה אתה בוכה", "למה את היסטרית?" או "תהיה חזק". כשאלו דוגמאות עדינות שלא נוגעות באמירות ציניות המרמזות על נטייתו המינית או מינו של ה"רגיש".
מצבים אלה, מהווים שיקוף של כהות חושים שפיתחנו לכל מה שיסעיר, ירגש, יעציב, יפחיד, יפעים או יערער אותנו. כשהפחד הופך להיות הדבר שהכי נמנע ממנו. ובהימנעות הזו, נמצא את עצמנו עבדים לו. כל פעולה שמהווה לקיחת סיכונים רגשיים תיעצר מהר מאוד.
במצב הזה נמצא את עצמנו כהי חושים, רדומים, ב"איזור "הנוחות" שלנו – זה הנמצא בטווח ה"נורמה" הכל כך מצומצם שבין שמחה גדולה ומרגשת לעצב גדול.
את איזור הנוחות הלא נוח הזה, מתארים פינק פלויד בשירם "comfortably numb":
ווטרס, מתאר תחושה קשה שמציפה אותו מהילדות, היא באה בגלים הוא אומר, אבל אף אחד לא יבין. אז מגיע "זה לא ממש אני, החלוף חלף. התבגרתי,נעשתי קליל, כהה חושים". הרופא מציע לו זריקה, כזו שתיקח את הכאב.
הקטע המרגש הזה, מבהיר לי תמיד כמה כל רגש לא מפורק מגיע בגלים. הוא חבר הרגש, הוא בא לאותת משהו, הוא רוצה מקום. אבל הכאב נעשה לא נוח, "זה לא אני", אנחנו מתכחשים לכאב, נעשים כהים, זרים, "קלילים", אבל הוא שם, תמיד שם. ועליו נכתב השיר.
עצירות רגשית
אז מה קורה כשהכאב נעשה לא נוח? אם מצד אחד אנו לא יכולים להימנע מלחוות רגשות, ומאידך אנו מעודדים להימנע מלבטא אותם? חייב להיות מחיר.
המחיר הוא גדול מאוד. כמו אוכל שנכנס לגוף ואינו יוצא. כשרגש נאגר הוא יוצא כמו סכר שנפרץ, אז יבואו הצפות רגשיות. וכשם העצירות, נרגיש בלגן בבטן, יבואו התקפי זעם, אגרסיביות או אלימות, בכי, חרדות, דיכאון, פוביות שונות, דימוי עצמי נמוך. שכן חוסר האותנטיות יוצר בלבול, זרות, ניכור עצמי או חוסר אונים. אז יתפתחו מחלות שונות כי הגוף הרגשי שלנו יהיה עמוס בחומר לא מעובד או לא משוחרר. עד שהגוף יתגייס כולו כדי לעצור אותנו, כדי שניתן לו מקום, ביטוי ושנשחרר אותו. אם כן, אנחנו משלמים בבריאות הגופנית והנפשית שלנו גם יחד.
ככל שנלקה ב"דיסלקציה" רגשית, ככל שנתעלם מהרגשות או נפרש אותן בצורה "רציונלית", כך נדע פחות ופחות איך להתנהל מול העולם והמצבים שהוא מציב מולנו. במקום לדעת כיצד להתמודד, ייגבר הרצון לברוח, להתנער, לרצות או להתייפיף.
כדי לפנות מקום אמיתי לעצמנו ולתחושות שלנו, נרגיש שאנחנו צריכים חופשה או להיסגר בבית, ומשמע הדבר הוא שאנחנו מצמצמים את עצמנו וחיים בהימנעות ובמלחמה – שדה הקרב שבין הרגש לשכל.
אני מרגיש משמע אני קיים
ככל שנבטא רגש, נלמד את שפת הרגש, נלמד ל"פענח" ולקרוא את עצמנו, נהיה מחוברים לעצמנו באמת ונוכל לשלוט בתגובות ובמעשים שלנו בצורה בריאה יותר, לבטא את עצמנו באותנטיות, להיות ברורים לעצמנו ולאחרים, לעודד אחרים לבטא את עצמם בשקיפות ובפגיעות, ולבסוף, כשנבין את עצמנו, נוכל להבין מה אנחנו צריכים בעצם על מנת לענות על הרגש שעולה. תגובה אוטומטית מול פעולה.
התרגשות יכולה להחוות הרבה פעמים כלחץ. פחד או אשמה יכולים להחוות ככעס או עצבים. אם נדע לקרוא ולבטא באותנטיות, הפרשנות הרגשית שלנו תהיה אותנטית גם היא, אז נוכל לדייק ולהגיד "אני פוחד", רק אז אוכל לשאול את עצמי "מה אני צריך כרגע?" או למצוא את הדרכים להרגיע את עצמי. כשלהירגע אומר בפשטותו – להיות ברגע.
הביטוי הרגשי כל כך נחוץ, הוא המפתח לבריאות ולאותנטיות. הוא הגשר שבין הרגש לשכל. הוא הלב. זה הנמצא בין הרגש היושב בבטן לשכל הנמצא בראש. הוא המרכז שלנו. שם אנחנו יכולים להיות מחוברים לאמת שלנו ולבחור האם להגיב בצורה אוטומטית או לפעול בצורה משמעותית.
אם כן, למי שמעוניין לקחת את הידע הזה ולהפוך אותו למודעות, הנה מספר כלים פרקטיים ליישום ביטוי רגשי.
כלים שמחברים לרגש:
1.קודם כל ההבנה שבכך שאני נמנע מלחוות כאב, אני נמנע גם מלחוות אושר, אני נעשה כהה חושים.
2. לשים לב לביטוי המילולי שלי. אפשר לעשות ניסוי. לשים לב מתי אני אומר "אני חושב ש…" ולתקן ל"אני מרגיש ש…" שימו לב מה משתנה.
2.לבדוק את האמונות שיש לי ביחס לביטוי רגשי. כל צידוד עצמי המקשר רגש עם חולשה שווה התבוננות מחודשת. שכן הימנעות מרגש – היא המחלישה.
3.אמנות ויצירה – ביטוי של הרגשות הלא מעובדים, גם אם אין להם מילים. אפשר לנתב את הביטוי הרגשי לכל ערוץ יצירה. מוסיקאים יכולים לבטא בנגינה, אומנים בציור או פיסול, אפשר לנהל יומן או לכתוב שירים (מתמצת חוויות), ריקוד (הבעה דרך תנועה), או כל מימד אמנותי אחר.
4.לצאת מאיזור הנוחות, משמע למצוא שותפים למסע. לתרגל פגיעות ולשתף באותנטיות. להסתייע. בכך שנפתח, נעודד אחרים להיפתח ובכך נתרום לבריאותם של שותפינו.
5. קישור להרצאה מרתקת על העוצמה שבפגיעות http://www.ted.com/talks/lang/he/brene_brown_on_vulnerability.html.
אשמח עד מאוד לשמוע מכם בכל צורה, משיתופים ומחשבות, מתהיות ועד לשאלות.
באהבה רבה.
אני .
היי דידי
מאוד נהנתי לקרוא את המאמר שלך, זה נושא שאני בדיוק מתעסקת בו כרגע ובהחלט קיבלתי הרבה תובנות וחיזוקים תודה לך!
אשמח לשמוע את דעתך-
אני נטורופתית, סיימתי את הלימודים לפניי כמה חודשים פתחתי קליניקה
והכל הולך נהדר, שמתי לב שעיקר המטופלים שמגיעים אליי מעוניינים יותר בתהליך נפשי והתפתחותי.
והייתי רוצה להעמיק את הידע שלי בתחום, חושבת להתחיל ללמוד פסיכותרפיה יש לך המלצות על מורה מסוים, קורס או כל דבר…
אשמח לשמוע את דעתך
תודה ומאחלת לך שבוע צבעוני ומדהים:)
תודה לך ויום מקסים:)
שלום רב.
אני מלווה בנות דתיות בתקופת פגישות. אני מלווה עתה בחורה חכמה מאד שאינה מחוברת לרגשותיה.
כל דרך של דמיון מודרך אינו זוכה לשיתוף פעולה.
כיצד ניתןלחדור לעולם הרגשי שלה.
תודה.
היי מינה, מוזמנת ליצור איתי קשר במייל או בטלפון.
שלום דידי,
אני נמצאת כבר זמן רב בכהות חושים: לא עובדת, לא מתקשרת, לא מרגישה – לא כאב, לא געגוע, לא שמחה ולא אהבה. נמצאת בבית – מסתגרת. איך יוצאים מזה?
אשמח ליצירת קשר מצידך.
היי יונית, רק עכשיו בגעתי להודעה שלך.
מוזמנת ליצור איתי קשר טלפוני. אשמח לסייע לך