דניאלה, כמו רבים, הגיעה אליי לטיפול בעקבות קשיים בתחום האהבה.
דניאלה סבלה מלחצים בחזה כבר זמן רב, ובכל פעם שנגענו בנושא שיתפה אותי במסקנותיה "עדיף לא להיקשר לאף אחד", “אני לא מאמינה באהבה אמיתית, זה לא לנצח. זה תמיד נגמר ואחד הצדדים תמיד נפגע".
בהסתמך על מסקנות אלו, דניאלה חיה עם קונפליקט עצום בתוכה. מצד אחד היא רוצה להתאהב, לחיות יחד ולהקים משפחה. מצד שני, אהבה זה מסוכן. בכל פעם שהכירה מישהו שמצא חן בעיניה, היתה מתחממת ונדלקת, אך ברגע שהביע הצד השני עניין, התקררה והתרחקה בלי להבין למה.
תוך כדי התהליך שעברנו, הבינה שהיא רוצה ונמנעת, פועלת מהראש ולא מהלב
אט אט הסכימה להודות כי היא אחוזת פחד בכל הנוגע לאינטימיות ואהבה.
מאחורי הפחד, הסתתרו כל אותם שברונות לב מן העבר המוכרים לכולנו. בתוך היסטורית שברונות הלב שלה מצאנו את הסיטואציות שבהן למדה שאהבה זה מסוכן.
כמו רבים, בצעירותה התאהבה בבחור שהרעיד את עולמה, ומבחורה מקסימה,רגישה ובעלת חיים מלאים עשייה והנאה, מצאה עצמה תלויה, מלאת פחד וחרדת נטישה.
בואו נדבר רגע על תלות. מה זה שניים שהופכים אחד?
"איבוד העצמי בתוך קשר" הוא מושג ותופעה פסיכולוגית רווחת. היא מאופיינת באיבוד הזהות העצמית, היבלעות במערכת היחסים ופיתוח חרדת נטישה. התופעה הזו שגורה בשפה היומיומית שלנו בכל הנוגע למערכות יחסים: ”חיים שלי", “אין לי כלום בלעדייך", “את הכל בשבילי", ובטח תוכלו למצוא ציטוטים רבים משירים פופולריים.
דניאלה, כמו רבים ורבות, מרגע שנקשרה, נשענה על בן זוגה ומהר מאוד הוא הפך להיות כל עולמה. הוא מילא חורים רבים בחייה וכיוון שנשענה עליו כל כך, החל לחלחל הפחד שמא תאבד את משענתה, כיוון שכל משענת, ברגע שנזיז אותה – ניפול! התוצאה – חרדת נטישה.
מערכת היחסים הראשונה בחיינו, מבוססת על תלות ללא בחירה. אנו תלויים בהורינו וביכולתם לספק את צרכנו הראשוניים. אמא טובה דיה ערה ורגישה לתינוקה, מושא האהבה שלה, ומכך היא יודעת לקרוא ולדאוג לצרכיו הרגשיים והפיסיים. הוא, תלוי באימו, מושא האהבה שלו, באופן מוחלט, עד התבגרותו.
תהליך ההתבגרות, פיתוח האינדיבידואל, העצמאות והגיבוש העצמי מתרחש בהדרגה לאורך שנים רבות. לא רק שאנו סוחבים איתנו את זיכרון ודפוס ההיקשרות הזה הלאה למערכות יחסים אחרות, אנו עלולים לפתח דפוס נוסף.
הציפייה שהאחר יבין, ירגיש, יקרא אותי וידאג לצורכי, מועדת לפורענות. כיוון שבמערכות יחסים בחיינו הבוגרים, כל אחד מאיתנו שקוע בעולמו הפנימי ובמילוי תשוקותיו וצורכיו, במחשבותיו ותחושותיו. כך גם מושא האהבה שלנו. אם נטפח את הציפייה הזו, אנו עלולים להתאכזב לעיתים קרובות מדי וקשר עלול להיות דבר מתסכל.
אם כן, חוסר האונים שאנו חווים מהיותנו תלויים בצעירותנו, נפתר בקלות בבגרותנו כאשר אנו מפתחים את יכולתנו לתקשר ולהביע את עצמנו.
כשאנו יכולים לתקשר את אשר על ליבנו ולהגיד מה אנחנו צריכים, אנו בונים גשר לצד השני ויכולים לצאת מהמצב ה"קורבני" והפאסיבי המתוסכל "לא רואים אותי".
אמירות ומסקנות מסוימות שהסיקה דניאלה רלבנטיות ביותר. בכל הנוגע לאהבה – אין לנו שליטה.
כשאמרה דניאלה כי "אהבה זה לא לנצח, זה תמיד נגמר", לא יכולתי שלא להסכים. שאלתי אותה האם גם בקשר עם הוריה היא אחוזרת פחד והאם פחד הוא משהו שמנהל את כל מערכות יחסיה? היא השיבה בשלילה בבטחון מלא. אמרתי שאני קצת מצטערת לשאול זאת, אבל האם היא לוקחת בחשבון שגם מערכת היחסים עם הוריה תסתיים ביום מן הימים?
היא השתהתה לרגע והסכימה.
אם כן, האמת היא שמערכות יחסים תמיד מסתיימות ואין לנו שליטה עליהן. ובכל זאת, רבים מתאהבים, חולקים את חייהם, מקימים משפחות וילדים, מאמצים חיות מחמד ונקשרים.
אז איך עושים את זה?
הרעיון הראשון שכדאי להפנים הוא שאין לנו שליטה על מושא האהבה. כמו מושאים רבים בחיינו, הכל דינמי והכל נתון לשינוי. כל דבר שאנו תלויים בו יכול להשתנות, אנחנו יכולים להשתנות או שהוא יכול להסתיים.
עבודה, דירה, רכב, רכוש, והרגלים שונים שאנו נצמדים, נשענים ונתלים בהם, עלולים להשתנות. זה רעיון שאנו חייבים להסכים לקבל אותו. כשאנו יכולים לקבל אותו, אנו יכולים להסכים להשתמש, להיקשר ולהתלות במידה, בידיעה והסכמה ששום דבר הוא לא לנצח.
הדבר היחיד שיש לנו שליטה עליו הוא אנחנו. יש לנו שליטה על עולמנו, על רגשותנו ועל סיפוק צרכנו.
ברגע שהדבר שאנו נתלים בו מסתיים, אנו חייבים לזכור להישאר עם שתי רגליים על הקרקע ולדאוג לעצמנו. אם אנחנו ננטשים, אל לנו לנטוש את עצמנו.
כשאנו מסכימים להיפרד, להשתנות ולהבין שהצד השני עלול להשתנות, אנו יכולים להפסיק לחיות בפחד. אם אנו כרגע נמצאים בלבדות שלנו וחשים שלמים, אין סיבה בעולם שנאבד את המצב השלם שלנו. אם אנו חשים חוסר, ואנו מטפחים פנטזיה שהצד השני ימלא את החסר, אז אנו הופכים תלותיים ונזקקים.
שניים שהופכים אחד הם שני אנשים שלמים שהופכים להיות יחד.
