כבר במאה העשרים הביא מאסלו (פסיכולוג ותיאורתיקן), את תאוריית הצרכים המורכבת מחמישה רבדים. הצרכים, משמע המניעים והדחפים הבסיסיים של האדם הם צרכים פיזיולוגיים (כמו מזון, מים, חמצן שינה וכו'), אחר כך בטחון פיסי והישרדותי.
לאחר שטיפלנו בצרכים בסיסיים אלו, אנו זקוקים לשייכות ואהבה. בלעדיהם, האדם חש חסך, משמע חסר.
לא טוב היות האדם לבדו
אם כן, על מנת לחוות אהבה, אנו רוצים להשתייך, להתאחד. גופנו מעיד על הצורך בכך שהוא משחרר תחושות עונג גדולות בהיותנו מחוברים, אהובים ואוהבים. זאת לעומת תחושת הבדידות האיומה, המדכאת והמרוקנת.
אנו יצורים חברתיים, ומכאן שהרצון בשייכות ואהבה, הוא צורך מניע ,לפיכך, אנו תלויים בו לצורך קיומנו השלם.
השתייכות היא עונג גדול. רבים מאיתנו עסוקים רבות במילוי הצורך הזה. משפחה, חברות, אהבה רומנטית. אנו רוצים להרגיש חלק. להתחבר, להשתתף.
השייכות תורמת בבניית הדימוי והערך העצמי, מעניקה בטחון ועוזרת לנו לבסס ולברר את זהותנו העצמית.
עד כאן הכל טוב ויפה בהנחה שאנו נמצאים במקום הנכון, והכל פועל בהרמוניה.
במציאות, הסביבה (מהמשפחה ועד לחברה) היא שופטת ומבקרת, דוחה ומנדה. היא קובעת מה נחשב ומה לא, ומייצרת סטנדרטים, משמע "אהבה עם תנאים". בכך, היא מפעילה לחץ חיצוני על האינדיבידואל, מנסה לעוות, לשנות, לעגל ולנרמל אותו.
מיכל, הגיעה אליי לטיפול לאחר שחשה כעס גדול על הוריה זמן רב, ופחד אותו ייחסה לאלמנטים אחרים בחייה. מיכל היתה רגילה להיות הילדה הטובה והמרצה, שתמיד תענה בחיוב לבקשות המשפחה. מה שנתן לה בחייה תחושה של אהבה, הערכה ושייכות. בשנים האחרונות החלה המשפחה להיות "דורשנית" יותר לדבריה. היא מצאה שלא משנה מה היא עושה בחייה וכמה היא מרצה אותם, הם עדין דורשים, מצפים ולוחצים. עד ששאלה מיכל – איפה הגבול?!
מיכל כעסה שמשפחתה לא ידעה היכן הגבולות שלה. אך כיוון שהיתה רגילה להזדהות עם תפקיד הטובה והמרצה, התקשתה מאוד להביע את הכעס שלה. לשים גבולות, היה עבורה להיות המאכזבת וה"רעה", מה שאולי יגרום לה להפסיק לזכות באהבתם– תרחיש האימים הפנימי שלה.
תלות ועצמאות
אם כן, הצורך בשייכות וגיבוש האינדיבידואל יוצרים בתוכנו קונפליקט עצום.
אנו עלולים להיכשל בנסיונות ליצור קשרים, אנו עלולים לספוג ביקורת, דחייה, שיפוטיות ולעג. עלולים לצפות מאיתנו להיות אחרת, לעשות מעשים שלא הולכים בקו ישר עם הרצונות שלנו. אנו עלולים לאבד את זהותנו האישית והאינדיבידואל, להיעשות קונפורמיסטים לטובת שייכות.
העניין המרכזי הוא משבר הזהות וגיבושה. התהליך מתמשך שנים רבות והוא תלוי רבות בסביבה שלנו, בסובלנות שלה לשונות ולאחר, עד כמה היא סגורה ולוחצת או כמה היא מאפשרת ובוטחת.
מרד או ריצוי
במסע גיבוש הזהות והאינדיבידואל, אני עלול למצוא את עצמי הולך על אחת מהאופציות : המרדן או המרצה.
המרדן– הוא הכועס, הלא שייך, המפריד, המבקר והשופט, לעיתים המתנשא, הקפוץ או המנופח, מרוכז בעצמו, לא נגיש.
המרצה– הוא החייכן, זה שפנוי לצריכהם של אחרים, רגיש, פאסיבי בתגובותיו, שלא מפריע לו, מוותר על רצונותיו עבור האחר, נגיש ופונה החוצה.
כולנו נמצאים בסיטואציות שונות על הספקטרום שבין לבין, מחליפים תפקידים, עמדות ומינונים.
גם המרצה וגם המרדן, לשניהם בעיה משותפת והיא– גבולות. בעוד שהאחד צריך לייצר גבול וחומה בצורה אגרסיבית, לשני אין גבולות כלל.
בעוד שהאחד מתאמץ ודוחף את העולם ממנו, השני רפוי ורופס, מאפשר לעולם לפלוש פנימה ולעשות בו כרצונו.
שתי האופציות הינן דרכים יצירתיות להתמודד עם המצב, אך כאמור, שתיהן מייצגות מעבר ממצב קיצוני אחד למשנהו.
למרצה, שאינו יודע להביע התנגדות וכעס, מצטבר הכעס עד שהוא נדחק לפינה. אז הוא עלול להיעשות אגרסיבי, לפתח גינונים נמנעים, מתחמקים, שקרים, מניפולציות, או שיפנה את כעסו פנימה – לעצמו.
למרדן, הפכו הכעס והגבול לגדר הפרדה תמידית, הוא יצטרך תמיד להביא את הצד השני בויכוחים, להתנגד ולהפריד, ועל כן הוא מתבצר בעמדתו, מבודד ובודד.
אם כן, איך אנחנו יכולים לשמור על הייחודיות שלנו ובכל זאת להשתייך?
כמה אנו מצליחים לממש ולבטא את עצמנו ואת הייחודיות שלנו בתוך הקבוצה? איך אנו שומרים על הגבולות האישיים שלנו בתוך מגבלות הקבוצה?
כמה אנו מושפעים מן הבחוץ? כמה אנו משפיעים מבפנים?
מאחורי התנהגותם של המרצה והמרדן נמצאת כוונה חיוביות והיא– החופש להיות מי שהם, שלמים, מגובשים ובטוחים. בעוד שהאחד צריך להרחיק את הסביבה הלוחצת כדי לייצב את עצמו, את זהותו וייחודו, המרצה זקוק לאהבת הכלל ולאישור.
מיכל התקשתה, התביישה ופחדה ללכת עם רצונות, רעיונות ומחשבות שאינן תואמות את משפחתה. היא פחדה למתוח גבולות שנקבעו עבורה. הדבר ייצר אצלה קונפליקט פנימי. כיוון שפחדה להפסיד את אהבת משפחתה, היא צמצמה ודיכאה את רצונותיה ומחשבותיה– את עצמה. היא הפכה תלויה ואסירה, פחדה מעולמה הפנימי.
בתוכה, ייחלה מיכל שמשפחתה תקבל אותה כפי שהיא, עם כל ה"חריגות" שלה. רק אז, תרגיש שלמה ובטוחה בעצמה, רק אז ייפסק הקונפליקט הפנימי, אז תוכל לפרוץ החוצה ולבטא את מי שהיא בנחת.
בפועל, על מנת להשיג את בטחונם האישי ועצמאותם, נאחזים המרדן והמרצה בסביבה ובאישורה. האחד על ידי התנגדות והשני על ידי ריצוי. בכך, בטחונם ושלמותם נותרת תלויה בסביבה, וכרוכה בהרבה מאמץ. בעוד שהאחד מתכופף ונזקק לאישור חיצוני, השני דוחף ומגדיר עצמו בניגוד לחיצוני.
הבטחון העצמי, הדרוש ביצירת קשרים מפרים שאינם תלותיים, הינו תחושה הנובעת מבפנים החוצה.
שאלתי את מיכל מי היא תהיה ללא המחשבה הזו, בה היא זקוקה לכך שהוריה יקבלו אותה כפי שהיא, ללא שיפוט או ביקורת?
מיד השתחררה לחדר אנחת רווחה.
אחד ויחד
אחיזה ותלות בסביבה והגדרתה של ה"נורמה", זורקת את הגדרת הגבולות שלנו החוצה, הופכת אותנו תלויים באישור החיצוני מסביבתנו – אז אנו פועלים מתוך מגבלה, חשים אסירים וחסרי שליטה. בעוד שאנו יכולים למצוא את האיזון שבין התלות והגדרת הגבולות החיצוניים ובין עצמאותנו והגדרת הגבולות הפינמיים שלנו –אז אנו פועלים מתוך שיפוט אישי, חשים בעלי שליטה ובטוחים.
האיזון עוסק בחוויה המפגישה בו זמנית את האחדות והייחוד.
השורש א.ח.ד – מכיל בתוכו הן את הבודד (אחד) והן את הרבוי (אחדות).
השורש י.ח.ד – מכיל בתוכו הן את הבודד (ייחוד) והן את הרבוי (יחד).
כדי למצוא אחדות, עלינו למצוא ייחודיות. כאשר אני מקבל, מחדד ומבטא את הייחודיות והשונות שלי, אז אני יכול לקבל את השונה והאחר, להכיל ולהעריך את ייחודו ונחיצותו.
עולמנו נבנה על שונות ורבגוניות, כולם נחוצים. לכל חיה, צמח או יסוד יש תכלית והוא חלק, השונות והייחודיות שלו נחוצה לקיומו של כדור הארץ והתפתחותו.
הלכה למעשה
אם כן, את הייחודיות שלנו נמצא בתוכנו.
את הקנאה נוכל להפוך להשראה, אחרת אנו מתחקים ומחקים, מפחדים או משתוקקים למשהו אחר משאנחנו.
את השימוש בכוח נחליף בשימוש בעוצמה.
על מנת למצוא את העוצמה שלנו עלינו לפנות פנימה, שם תיבת האוצרות שלנו. כל אלו נמצאים בכישורים, ביכולות, באמונות, במחשבות, בתשוקות, בדחפים, ברצונות ובחלומות. נראה מה בתוכנו מבקש לקבל ביטוי בעולם שבחוץ. נפעיל את השיפוט האישי שלנו, נשים גבולות היכן שצריך, ובעיקר בעיקר, נהפוך נינוחים בתוך גופנו ועצמיותנו. נשים לב מה רוצה להיאמר, מה ידינו מבקשות ליצור, לעשות ולתת מעצמנו. למה אנו באמת מתנגדים ומה חוצה את גבולותנו.
בברכת ימים של שגשוג ומימוש הפוטנציאל שלנו כפרט וככלל.
