לפני כשנה הגיע אליי יוסף. הוא היה גורר עצמו לקליניקה, מאחר בדרך כלל.
היה מניח את גופו הכבד והעייף על הספה, ומסתכל עליי במבט של ילד אבוד שממתין שאסביר לו משהו על עצמו. שאראה לו איזו דרך, שאנזף בו על האיחורים, שאתייאש ממנו, שרק אסביר לו למה הוא כזה כישלון, מה בו לא בסדר. גם אם הוא כבר בן 50.
הייתי מרגישה את הילד שבו מעביר אליי את הסמכות, מסתתר, מבולבל, חסר ערך.
לא יכולתי שלא להרגיש את הילדות שלו, את דמויות הסמכות שבחייו, ואיך שהן גרמו לו להרגיש. זה היה בחדר ובינינו כל הזמן.
היו פעמים שהיה נדמה לי שאביו יושב איתנו על הספה, מגניב אליו מבטים של "מה יהיה איתך", מגניב אליי מבטים של "תעשי איתו משהו".
זו היתה התחושה הכללית, שהבנתי שחייבת להשתנות.
היחס שקיבל בילדותו גרם לו להעריך את עצמו בצורה נחותה. הדיבור שהיה בבית, הפך להיות הדיבור הפנימי שלו. המסרים שהועברו אליו הפכו לתפיסה העצמית שלו. שם הוא נתקע, כמו רבים מאיתנו. כשלמדנו להעריך את עצמנו לפי המשוב שקיבלנו מהסביבה שגדלנו בה, לפי הערכים והאידיאלים שהגיעו מהבית, ולא פחות – מבתי הספר והחברה.
וכמו יוסף, אני פוגשת אנשים שונים, בגילאים שונים, ממקומות שונים, סגנונות חיים שונים, ולכולם מכנה משותף – תחושת ערך פגומה.
כל עוד הם שומעים או שמעו את ביקורת הוריהם, כל עוד לא עמדו בציפיות המשפחה או החברה, התחושה שמלווה אותם היא שמשהו בהם לא בסדר.
למעשה, אנו לומדים להעריך את עצמנו בהתייחס לסטטוסים חברתיים, להישגים, לרכוש, ליוקרה, קריירה ומעמד. סך כל הרעיונות והמוסכמות המגיעים אלינו מהחברה.
לפעמים אני מדמיינת לעצמי רשימה פיקטיבית שמייצרת התרבות שאנו חיים בה, והדרישות שלה לקבלת ה"אישור".ובחברה תחרותית כשלנו, בשילוב רשתות חברתיות, נדמה תמיד שהדשא של השכן ירוק הרבה יותר.
על הספה, יושבים מולי אנשים יפים, מוכשרים, יצירתיים, לוחמים. מנהלים חיי חברה, חיי משפחה, עברו טראומות והתמודדו עם לא מעט אתגרים, עובדים ומצליחים במובנים רבים (שלא בהכרח נמצאים ב”רשימה”). כשמה שמפריד בינם ובין האישור, הוא סעיף אחד עקשן שעדין לא ענו עליו. תחושת האכזבה תמיד שם– ה"אני לא מספיק" העקשן. נדמה כי כל תחושת הערך מצטמצמת לפרט אחד בלבד אותו אנו יכולים לגרור לפעמים חיים שלמים. "אם אני רווק/ה משהו בי לא בסדר", “כל עוד אני עובד ב…- אני כישלון", "אם רק הייתי 5 קילו פחות"…
כמו עם יוסף, כמעט בכל מי שיושב על הספה הטיפולית, ניתן להבחין בשתי הדמויות המרכזיות שמרכיבות את אישיותו: הילד והמבוגר (הסמכות).
הילד – הוא זה החולמני, הסקרן, הנלהב, הרגיש והמרגיש. התלוי בהוריו ובאישורם.
הסמכות – הפחדן והזהיר, "המציאותי", ה"אמור" והצריך", הגבולות והמסגרת. אנו מאמצים את קולן של דמויות הסמכות שגדלנו איתן והתגובה שלהן אלינו ולחיים. הן מתווכות עבורנו גם את מוסכמות החברה.
וכך בעולמנו הפנימי, מתנהל דיאלוג אינסופי בין שתי הדמויות. כל עוד הדיאלוג מייצר קונפליקטים, כשהמעברים בין הדמויות חדים, כשישנה תקיעות בחיים, קורבנות, בלבול וקושי מובהק בקבלת החלטות, הרס עצמי או ריצוי– כנראה שאנו עדין תקועים בילדות, תלויים בסמכות ומחכים לאישורה. מחכים שתבחין בנו ותראה אותנו באמת.
בנוסף, רבים מאיתנו מנהלים מאבק קשה עם הבגרות, והמעבר ללהיות "מבוגרים" אחריים, עצמאיים ויציבים, הופך בעשור האחרון להיות שלב קשה ומלא התנגדויות. מחקרים שונים מצביעים על גורמים שונים שמביאים לקושי הזה. ביניהם יחסים תלותיים בין הורים לילדים, פינוק יתר, עידוד אינדיבידואליזם וריכוז עצמי גבוה וכמובן רעיונות ואידיאלים שהחברה מוכרת לנו, כמו להיות מאושרים.
אך מלבד זאת, הילד והמבוגר הבונים את אישותנו, מורכבים מדימויים שבנינו על סמך דמויות הסמכות שפגשנו בילדות. במפגש הילדי שלנו, היינו מונעים מתוך רגש, תשוקה, סקרנות ואימפוליסביות. בעוד שתפקידם של המבוגרים שהיו סביבנו, היה לדאוג לבטחוננו, לסייע לנו לממש את רצוננו וצרכנו ולשמור על מסגרת עבורנו. אם בתור ילד אנו מיוצגים בעיר מרגש, המובגר, מייצד עבורנו את ה"רציונל". בעוד שהתשוקה הבוערת רוצה להתממש, הרציונל הקר מעוניין להוציא את הרצון לפועל בצורה הטובה ביותר בהתחשב במגבלו, בסיכונים ובזמן.
המטרה בחיים: לצמצם את הפער שבין הדמויות, להביא אותן לשיתוף פעולה, ובגדול– לשחרר את התלות, לצאת לעצמאות אמיתית ולהיות לעצמנו ההורה שתמיד רצינו שיהיה לנו.
את הדיאלוג, אנו יכולים לראות דרך החשקים, החלומות והרצונות שלנו ובעיקר דרך הדיבור הפנימי שלנו. האם הדיבור מעודד, מפרגן, מכיל ובוטח? או שמא הוא ספקן, פחדן ואלים?
אחת המטרות הטיפוליות היא לסייע לאדם, להתחבר לעצמיותו ולהביא את קולו האותנטי. לשם כך אנו רוצים לפתח מערכת שיפוט אישית וחשיבה עצמאית. משמע, לבקר את רעיונות החברה, את טיעוני ההורים והביקורת המופנית אלינו. רק כך, נוכל לפעול בהתאם לצרכים ולערכים האישיים שלנו, במציאות האישית שלנו. לא מפחד או מקורבנות, מבחירה.
לשם כך, דרוש אומץ רב. אומץ רב להתמודד עם ביקורת ואפילו לעג, אומץ לבקר מוסכמות ותכתיבים, אומץ ללכת בדרך שאף אחד עוד לא הלך בה. דרושה חמלה ואמפתיה לילד החולמני והרגיש שבתוכנו, חיבוק בוטח ודיבור פנימי חיובי ומעודד.
אז, תוכל הסמכות שאימצנו לשחרר את עמדתה, אז, יוכל הילד שבנו להתבגר, להשתחרר מצורכו במבוגר משמעותי ובאישורו, ויהפכו השניים לאדם הבוגר שאנחנו, ונוכל להוביל את חיינו, בבהירות ובתחושה שלמה וכמובן – לצאת לעצמאות.
למי שרוצה לקחת את המידע הזה הלאה וליישם אותו, הנה מספר נקודות לעבודה:
- השלב הראשון הוא להבחין ב2 הקולות שבתוכנו. איזה מן מערכת יחסים יש שם? של אלימות מילולית? של מרד בסמכות? של סמכות מסרסת? של ניתוק בין הדמויות? (פעם כך ופעם כך?)
- מי מהדמויות דומיננטית יותר? מי למעשה מובילה את קבלת ההחלטות בחיי? מי מנווטת את החיים שלי?
- איך נשמע הדיבור הפנימי שלי? להביא את תשומת הלב לדיבור הפנימי, ולהיות לעצמנו "ההורה שתמיד רציתי". דיבור מכיל את כל הרגשות, מעודד, מפרגן, תומך, מאפשר, מאמין ובוטח.
- להסכים לפתח חשיבה ביקורתית על מוסכמות שמגיעות מהמשפחה ומהחברה. לשאול את עצמי – מה אני חושב על זה? האם זה תואם את החשיבה שלי, הערכים שלי? הצרכים שלי?
- באשר לדמות הסמכות הפנימית, היוצרת מסגרת וגבולות. לבדוק האם הגבולות שאנו מציבים מגבילים אותנו? (משמע, סמכות נוקשה מדי) האם המסגרת שיצרנו בחיינו סוגרת עלינו? או האם בכלל פרצנו כל מסגרת ואנו מתקשים בגבולות? למצוא את הדרך המתאימה לנו ביותר. מסגרת מאפשרת וגבולות טובים, כאלו המעניקים לנו בטחון, יציבות וחופש לנוע ביניהם.
- להסכים להיות בדרך. בתהליך. החשיבה הסמכותית בדרך כלל נתפסת בחשיבה של הצלחה וכישלון. כדי ל"הצליח" צריך לעבור דרך. מה אני עושה בדרך?
- להבין שאני עולם ומלואו!! יש בי כל כך הרבה מעבר לפרט המסוים שאותו אני עדין לא צלחתי. לשים את הפוקוס במה שיש, במה שכן עובד, בהצלחות היומיומיות שלי.
- עלינו לקבל את העובדה שהעולם הוא מקום ביקורתי! תמיד יהיה מישהו שיהיה לו מה להגיד או לבקר, תמיד מישהו ישמיע את הקול הפחדן או הספקן, תמיד יש ממה להיזהר. בהנחה שזה המצב, למי אני בוחר להקשיב?
למי שמעוניין לשתף במה שעלה, בהרהורים, בשאלות ותהיות
אשמח תמיד לשמוע
מוזמנים לשתף, ולהעביר את זה הלאה
באהבה
