יש לנו מחלה חברתית ואפשר לקרוא לה אל"מ.
אלמ"י, הוא שם הכינוי שנתתי ל-אני לא מספיק. את ה-י' הוספתי כדי שנוכל לחבב אותו ולהשתעשע איתו, במקום לריב איתו.
ה"אני לא מספיק” הוא תוצר של השאיפה לשלמות.
איפה למדנו את זה?
החברה שאנו חיים בה, אם נרצה או לא, יושבת לנו על הצורך הפסיכולוגי הזה, להיות מספיק. משמע שווה, בעל ערך, “כמו כולם" (ה-הכללה הגדולה שאנו עושים).
כבר בילדותנו אנו מסתכלים על אחרים, משווים, מקנאים, חומדים. מאוחר יותר, שיטת החינוך שאנו מתפתחים בה, מודדת ומדרגת אותנו מ"לא מספיק" ועד ל"מצוין", על סמך כמה אנו מסוגלים להתאים את עצמנו למערכת ולייצר הישגים. זה ממשיך במידות הבגדים שמודדות ומתייגות אותנו, בצעצועים, ברכוש, במותגים, ביכולת הכלכלית שלנו להשיג, בניראות שלנו, שגם היא נמדדת על סמך מודלים אחידים המוצגים לנו בפרסומות, בטלויזיה, בתכניות ריאליטי, ברחוב, בכבישים ועוד. אחר כך, בבחירות שלנו. תעסוקתיות, זוגיות, תחביבים, וב"מה שהן אומרות עלינו". כשגם שם החברה מביאה רעיונות ומודדת מה נחשב ומה לא. גם בביתנו ובמשפחתנו אנו שומעים מגיל צעיר ריכולים והשוואות על משפחות אחרות, על ילדים אחרים, על הצלחות וכישלונות של אחרים. השוואה וביקורת.
כך שכל תחום וחלקיק שקשור בנו, נמדד, מוערך, מבוקר ומושווה בהתאם לחוקים שלא אנו יצרנו. כן ככה, בלי ששמנו לב.
כיום, מתיישב הנושא הזה באופן מושלם על הרשתות החברתיות, שם כולם מציגים את "חלון הראווה" שלהם. כמה הם עומדים בציפיות, כמה יש להם, מבקשים בצורה לא מודעת אישורים בצורת לייק או לב. או לחלופין, מסתכלים על חייהם של אחרים, וכשנדמה ש"כולם" מאושרים ומצליחים- בעוד שאני לבד בבית מול המחשב.
התופעה הזו מייצרת לחץ. המון לחץ. לחץ להתאים את עצמנו לציפיות, למדדים ולהצלחה החברתית.
מודל ואידיאל, ביקורת, ציונים, השוואה, חוסר ערך, חוסר סיפוק, לחץ, פחד, חוסר שייכות, דיכוי, קורבנות. כל אלו הם שלבים ותוצרים של התופעה הזו. אצל חלק מאיתנו, מייצר הלחץ הזה מוטיבציה ושאפתנות. אבל האמת המטרידה היא, שחלק גדול יותר, הוא מפיל ומדכא.
יגידו רבים, כי תחרותיות והשאיפה לשלמות היא מה שמצמיח אותנו. אך השאלה הנשאלת היא, האם תחושת השלמות מגיעה מתוך חווית סיפוק או חוסר סיפוק?
כולנו יודעים כי חוסר הסיפוק משתלט על כל תחום בחיינו, ואף פעם אין לו שובע. חוסר הסיפוק הוא נחלת הכלל, לעיתים נדמה כי הוא מצב קיומי. מטרד. כולנו שואפים כל הזמן להגיע לפסגה, כשבינתיים אנו נהנים מפסגות רבות שכבשנו, רק שאיננו מתעכבים ולו רגע להתרווח בהן.
ממראה חיצוני לדימוי עצמי, למצב חברתי, זוגי, משפחתי, למשרה, דירה, מכונית, יחסים שונים, הישגים שונים ועוד…
בכל יום אני פוגשת מספר אנשים שמאמינים ברמה מסוימת שהם לא מספיק. לא מספיק יפים, לא מספיק מושכים, מוצלחים ומצליחים.
חוסר הסיפוק הנלמד הזה, מייצר תודעה לא מסופקת. התודעה רואה תמונה עגומה, בה הפרט מתחיל להסתכל על העולם ואנשים באותה שיפוטיות בה הוא מתבונן על עצמו. הוא פוגש את חוסר הסיפוק שלו בכל מקום.
בעבודה, במשפחתו, אצל חבריו, עמיתיו, בגופו, אישיותו, בעולם ובחברה.
חוסר הסיפוק הוא תקיעות של אותו דפוס שאימצנו בגיל צעיר, כשחשנו כי הסביבה שלנו לא מסופקת מאיתנו, בכל פעם שקיבלנו ביקורת. הביקורת היא כמו צריבה כואבת, והיא נצרבת בכל אותם מקומות. נצרבת בגופנו, במסוגלות שלנו, ביחסים, בתפקוד שלנו, בהישגים ובשאיפות שלנו.
אני לא מספיק הוא כמו אלרגיה, הוא תגובה מעוררת וקשה למשהו שאנו צורכים או עושים.
כמו שנפתח תחושת בחילה בכל פעם שנראה מאכל שפעם עשה לנו בחילה, כדי להמנע ממנו. המערכת שלנו נמנעת או מפתחת סלידה כלפי הפרט בנו שזכה ללעג, ביקורת, דחייה, תחושת כישלון או כל תגובה אחרת שעוררה בנו כאב.
האל"מ הוא סיפור ישן שממחזר את עצמו יום יום, מחפש מזון, מחפש הצדקות לקיומו.
העניין הוא שיותר ממה שהוא מקדם אותנו וגורם לנו להתפתח, הוא תוקע אותנו, שם אותנו בחוסר סיפוק וחוסר אהבה עצמית.
כפי שאנו מתחילים לחבב את הלחץ בחיינו וחושבים שהוא מייצר מוטיבציה חיוני, כמו שאנו מאמצים את הפחד במחשבה שהוא ישיג לנו בטחון. כך אנו נופלים בפח עם "אני לא מספיק”. אנחנו מפחדים לשחרר אותו, שמא נתחיל להזניח את עצמנו.
החדשות הטובות הן שצמיחה והתפתחות לא חייבת להגיע מסבל, כיווץ, חוסר או כאב. ההתפתחות שלנו יכולה להגיע מאהבה, מהרצון להיות שלמים, בריאים, טובים ומסופקים פשוט ככה.
עדיף לפעול מאהבה מאשר מפחד.
שנים עסקתי בשאלת המשמעות והאושר, ניסיתי לפצח את נוסחת הקסם, ואני חושבת שהבנתי. בעולם שופע כשלנו, כשנדמה שהאושר תמיד מעבר לפינה, ואם רק…ועוד קצת ואני שם, ואם רק יהיה לי את זה או אהיה זה…
אושר הוא בסך הכל היכולת שלנו לחוש סיפוק. מעצמנו, מסובבנו ומהחיים. מי שימשיך לחפש כל הזמן מעבר לפינה, לעולם לא יהיה מסופק ליותר מחמש שניות. מי שילמד סיפוק, הנאה וחגיגה ממה שיש לו, וודאי ימצא אושר בתוכו.
הסיפוק מגיע כשאנו מפסיקים להטיל ספק במה שיש לנו.