מקורבנות לחירות

"כל אחד יכול להיות מלך, כל אחד יכול להיות קורבן. הבחירה הקלה היא להיות קורבן." כך מתאר גבי ניצן בספרו "באדולינה".

רבים מאיתנו מסכימים עם האמירה, משתוקקים לאמץ אותה, מנסים לשחק עם האופציה בראש, מתנסים, ובכל זאת, כולנו נופלים מפעם לפעם לבור הקורבנות.

מצבים מסוימים מעוררים בנו את תחושת "הקורבן". מול הבוס, מול האישה או הגבר, מול ההורים, החברים, מול הבירוקרטיה, המדינה, המוכר בדוכן הפלאפל או המלצרית.

 

אז מי הוא הקורבן?

הקורבן הוא מרכז העולם. העולם סובב סביבו, מכאן שהוא לוקח הכל באופן אישי.

לא רואים אותו, לא שומעים אותו, לא מתחשבים בו, לא סופרים אותו, תמיד דופקים אותו, תוקפים אותו, מנצלים אותו, בוגדים בו, מזניחים אותו, לא מבחינים בו. ובגדול, לא עונים על הצרכים שלו.

הוא חווה תסכול כל כך עמוק, שהוא מתכווץ והופך להיות חסר אונים. הוא יתלונן ויאשים את כולם בעוול שנגרם לו, עד כדי שהוא הופך להיות פאסיבי. התודעה שלו כל כך מזוהה עם הסבל, שהוא אינו מסוגל ליטול אחריות על בחירתו, על המצב ולחשוב על דרכים אקטיביות לשנות או להקל את המצב. הקורבן הופך אילם ומאוכזב. הוא משתוקק לחסד.

רבות אני נתקלת בקורבן, בתוכי ואצל הסובבים אותי. הקורבן מגיע לקליניקה פעמים רבות. כועס, מזועף, אחוז עלבון, נלחם עם העולם. לא מבינים אותו, לא עוזרים לו, הוא לא מבין למה.

למה ההורים לא תמכו אף פעם בבחירה שלו להיות מוסקאי, ולחצו שילך לאוניברסיטה. למה הגברים אף פעם לא נשארים, למה הם כולם משחקים איתה. הוא לא מבין למה אחרי שהוא נותן את כל כולו בעבודה, הבוס תמיד יורד עליו. היא לא מבינה למה הוא לא שוכב איתה כבר חודשיים, אבל מוצא זמן לפורנו.  היא לא מבינה למה כשהיא נכנסת הביתה, אבא לא מזיז את המבט שלו מהטלויזיה ואומר שלום. הוא, לא מבין למה החברים שלו לא מתקשרים אליו.

כשאני משקפת לקורבן את עמדת הקורבנות שלו. את חסר האונים והישע, הכועס, המקופח, זה שהעולם סובב סביבו. אני מיד שואלת, מה התיאור הזה מזכיר לך? רובם מבחינים בדמיון לחוויתו של ילד התלוי באחר ונמצא במצוקה.

דרך הקורבן, בכל אינטראקציה עם הסביבה שלא הולכת כצפוי וכרצוי, אנו משחזרים באופן לא מודע סוגיות כואבות של חיינו, אמונות ישנות ומכאיבות של הילדות מתעוררות  לחיים ומשאירות אותנו לכודים בתוך גרסה מגבילה של המציאות ושל עצמנו.

מטופלת שהתחילה עבודה במקום חדש, הגיעה עם ההצהרה שהבנות בעבודה לא אוהבות אותה. שאלתי מה גורם לה להאמין כך? היא שיתפה שבכל יום, כשהן יוצאות לארוחת הצהריים, הן לא מזמינות אותה.  בדיוק כפי שסיפר לי מטופל שהורי החברה שלו לא אוהבים אותו כיוון שאינם מתעניינים בו כשהוא מגיע. והדוגמאות עוד רבות.

בין התנהגות האחר, לבין האמונה כי אנו דחויים, ישנו מרווח גדול. במרווח הזה מצויות אמונות עבר שנולדו מחוויות כואבות בילדותנו, בכל פעם שדחו אותנו, שלא הבחינו בנו, שהיינו לא שייכים ולא אהובים וצרכינו הבסיסיים באהבה ושייכות לא סופקו. אמונות העבר הללו, מתגנבות לחיי היומיום, ומייצרות מציאות ממשית.

שאלתי את המטופלת האם זה שאינן מזמינות אותה בהכרח מעיד על כך שאינן אוהבות אותה? שאלתי האם היא ממתינה להזמנה? ויותר מכך, שאלתי האם היא ניסתה ליזום בעצמה הצטרפות לארוחה לפני שהחליטה שהן דוחות אותה.

לפי הערכים שלה, להזמין את החדש, הוא דבר ברור מאליו. יתכן כי אצל חברותיה לעבודה פועלים ערכים אחרים. להיות במעמד "החדשה"  אכן יכול להיות מאתגר, יתכן שהיא בתקופת בחינה' יתכן שבנות העבודה מרוכזות בהרגלים שלהן, ויכולות להיות עוד סיבות רבות לכך שאינן הזמינו אותה.

אך אם בבסיס שלי, מסתתרת אמונה ישנה כמו "אני לא מספיק…", סביר להניח שאהבתם של אנשים לא תהיה לי דבר מובן, וכי סיטואציות רבות יקבלו את הפרשנות כי לא אוהבים אותי.

שאלתי את המטופלת מי היא תהיה ללא האמונה הזו. לאחר הזדהות עם מצב אחר, יכלה להבחין כי יתכן שהיתה מזמינה את הבנות בעצמה, או היתה ניגשת אליהן ומבקשת מהן שיקראו לה לפני שיוצאות לאכול. וכאמור, כך עשתה בהמשך.

לקורבן ישנם פנים רבות, אך שתי הצורות העיקריות הינן "הרודן" (המאשים) ו"הקורבן" (המואשם).

הרודן – לא יכול לשאת את התסכול שלו ולקחת אחריות על המצב. מכאן, הוא זורק את האשמה והאחריות החוצה.

הקורבן – לא יכול לבטא את התסכול שלו, חסר אונים הוא קופא ומתכווץ.

הילד הפנימי, התלוי, הנזקק, שאינו יכול לשרוד לבדו ומתוסכל מכך שצרכיו אינם מסופקים, מתעורר וכך גם מתעוררת התחושה הפנימית של היותי פגום, פחות או לא ראוי לאהבה. אז נחשפות האמונות כמו "אני לא מספיק…", "לא אוהבים אותי", "משהו בי לא בסדר" וכדומה.

חשוב לזכור שאנו בסך הכל חווים שחזור של חוייה שבאה ממצוקה אמיתית של הילד שהיינו, ברגעים שלא מבחינים בו, שהוא נזקק ופגיע. תינוקות וילדים אכן חווים את עצמם כמרכז העולם מבחינה התפתחותית, והם ללא ספק תלויים בהוריהם ובחסדו של האחר שידאג לצרכיו כמו מזון, חום ואהבה. כשהתלות מביאה על הילד חוסר סיפוק, הוא הופך מתוסכל, הוא חש אשמה, והעולם הופך להיות עבורו מקום מאכזב.

הוא באמת קורבן, כיוון שאין לו יכולות, ידע, מימנויות ומשאבים שיהפכו אותו עצמאי, כך שיוכל לקחת אחריות על המצב ולשנות אותו.

זה בדיוק מה שקורה לנו במצבים הקורבניים, אנו הופכים מתוסכלים, אשמים או מאשימים, פאסיביים, מאבדים את עצמאותנו ויכולתנו לקחת אחריות ולשנות את המצב, מאבדים קשר עם היכולות והקישורים שלנו ומזדהים עם הסבל.

 

אז מה עלינו לעשות?

אם כן, אחת המטלות בהליך ההתפתחות וההתבגרות שלנו, הוא להפוך מתלויים לעצמאיים. והנה כמה כלים שיסייעו לנו בתהליך.

ראשית, עלינו ללמוד לתפוס את עצמנו כשאנו נופלים לבור הקורבנות. נשים לב לתחושת הקורבן, להיותנו מרכז העולם, למסכנות שלנו, לקיפוח, לפאסיביות ולחוסר האונים.

בספר "ארבע ההסכמות", מביא מיגל רואיס 2 הסכמות שכדאי שנאמץ, נתרגל ונכניס לחיינו, והן: "לא לקחת שום דבר באופן אישי" ו"לא להניח הנחות".

מלהיות מרכז העולם, נבין שישנם אינדיבידואלים רבים, והם כולם שקועים במילוי צרכיהם. ומכאן, אל לנו לקחת הכל באופן אישי.

בהנחה שאני מחזיק באמונות כי אני לא אהוב ולא מספיק, אני עלול לפרש סיטואציות רבות כאילו הן נגדי. מכאן, שעליי לא להניח הנחות כיוון שהפרשנות שלי לא בהכרח תואמת את המציאות. בכל פעם שאני נופל לבור הקורבנות, עליי לשאול את עצמי האם זו המציאות או אמונה?

כשאני בציפייה הקורבנית, כל יכולותיי להתמודד עם המצב כמו נשכחות ממני. אם כן, עלינו לשחרר את הציפייה הפאסיבית שיראו אותי, יבינו אותי, ירגישו אותי ומכאן יתחשבו, יתייחסו ויספקו את צרכיי. עלי לחשוב במושגים של אחריות, בחירה ופעולה. אם אני צריך משהו, עליי ללמוד לפעול בנושא. להגיד מה אני צריך, להפוך את התלונה לבקשה, להגיב או להתנגד למצבים שאינם נעימים לי.

 

אשמח עד מאוד לשמוע מכם בכל צורה, משיתופים ומחשבות, מתהיות לשאלות.

שנצא מקורבנות לחירות ועצמאות.

באהבה

אני.